אחת הקלישאות המופרכות ביותר בתחום הכדורגל היא זו הטוענת כי בשנים האחרונות "הפערים באירופה הצטמצמו". על המופרכות של הטענה הזו בהקשר הישראלי-אירופי אין כמובן מה להרחיב. שנות אור מפרידות בין הליגה הישראלית לבין כל ליגה מובילה באירופה, בין הנבחרת הישראלית לחמש עשרה - עשרים הנבחרות המובילות של היבשת ובין האלופות הישראליות לאלו שמשתתפות בליגת האלופות - גם אלו ששייכות לדרג השני של אירופה.
כפי שהוכיח שלב הבתים של הצ'מפיונס ליג וכפי שעולה מהרשימה המתגבשת של העולות לשמינית הגמר, גם בתוך אירופה הפערים בין הקבוצות הגדולות שבאות משלוש הליגות הגדולות לשאר הקבוצות רק הולכים ומתרחבים. אחת עשרה מתוך שתים עשרה הקבוצות שמגיעות משלוש הליגות הגדולות - אנגליה, איטליה וספרד הבטיחו את מקומן בשלב הבא, תשע מהן עוד במחזור הקודם. עוד ארבע הן נציגות ותיקות אחרות בשלבים האלה, שתי הפורטוגליות ושתי האלופות הנצחיות מגרמניה וצרפת (באיירן מינכן וליון) והיחידה שאולי מפתיעה מעט היא פנאתינאייקוס שסוגרת את הרשימה.
אם בשלב הזה, זו עוד נראית רשימה מגוונת יחסית, הרי שלאף אחד אין אשליות לגבי מה שיקרה בשלבים המאוחרים יותר. הדרך הבטוחה ביותר שלכם להפסיד את כספכם היא להמר על עולה לגמר שאינה אחת מבין ארבע האנגליות, שתי האיטלקיות הגדולות (אינטר ויובה) או שתי הספרדיות הגדולות (ריאל וברצלונה). אם רק לפני שנים ספורות, אף אחד לא נפל מהכיסא כשקבוצות כמו פורטו או באיירן מינכן הצליחו לזכות בטורניר, ואם בעבר הקצת יותר רחוק גם קבוצות ממדינות כדורגל כמו הולנד, צרפת ואפילו רומניה (סטיאווה בוקרשט בשנת 1986 למי ששכח) זכו בתואר האירופי החשוב מכולם, בשנים האחרונות זה נראה פחות ופחות אפשרי. פער היכולות בין השחקנים שהקבוצות הגדולות מרכזות אצלם לבין האחרים הוא עצום ועוד יותר מזה העומק שלהן הוא כמעט בלתי נתפס. במצב שבו כל שחקניה של צ'לסי בריאים למשל, היא יכולה להעמיד בקלילות שני הרכבים מלאים שירוצו חזק מאוד בצמרת הליגה אנגלית ויהוו איום על השלבים הגבוהים ביותר של הצ'מפיונס ליג.
עם כל הכבוד לפמגוסטה
בדרך כלל כשאחת משמונה הגדולות של אירופה משחקת מול קבוצות הדרג השני אפשר לראות את ההבדל מייד בדקות הראשונות. הסימן המובהק לעליונות הזו היא השליטה בכדור ואותה אשליה אופטית שנוצרת במגרש כאילו הקבוצה הגדולה משחקת עם שלושה, ארבעה שחקנים יותר על המגרש. גם כשזה לא קורה יש לגדולות עדיין יתרונות מובהקים על הקטנות וזוהי בעיקר יכולת הסיום של החלוצים שלהן.
שני המשחקים של ליברפול מול מארסיי ושל צ'לסי מול קלוז' הוכיחו את הנקודה הזו היטב. גם מארסיי וגם קלוז' הן קבוצות עם מרכז שדה מרשים ומשחק מסירות מרהיב ויצירתי ושתיהן שיחקו מול היריבות האנגליות שלהן בלי רגשי נחיתות ועם אחוזי החזקה גבוהים בכדור. ובכל זאת ליברפול וצ'לסי הוציאו 10 נקודות מתוך 12 אפשריות בשני המפגשים שלהן בעיקר בזכות יכולת הסיום המשופרת של החלוצים שלהן. כשיש לך שחקנים כמו ג'רארד וטורס, או דרוגבה, אנלקה ולמפרד אתה לא צריך יותר מרבע הזדמנות ליד השער כדי להבקיע ומי שראה את הגול של דרוגבה אתמול או את של ג'רארד במשחק הראשון מול הצרפתים מבין מייד את ההבדל.
זה נכון שהפער בין הדרג הראשון לדרג השני לא תמיד בא לידי ביטוי בתוצאה. כמו בעבר גם היום הגדולות תמיד יודעות לעשות בדיוק את מה שנדרש ולא מילימטר יותר כדי להגיע לאן שהן רוצות. אם הן צריכות תיקו הן יוציאו תיקו ואם הן צריכות אחת אפס קטן הם יוציאו גם אותו. לכן לעתים למשך מחזור אחד או שניים נראה לפעמים שהנה הפעם הולכת ליפול סנסציה ואחת מהן תישאר בבית. רק שכשמגיעה שריקת הסיום התמונה תמיד מתבהרת באותו אופן. הגדולות עשו את זה והקטנות שהיו ממש ממש קרובות הולכות הביתה בלי כלום.
פמגוסטה הקפריסאית החביבה עשתה הרבה כותרות וכולם ציפו, בנאיביות אופיינית ,לראות האם היא תוכל לעשות את זה ולהעפיל לשמינית הגמר. בסופו של דבר לא רק שהפסידה לפנאתיניאקוס העדיפה, היא אפילו לא הצליחה לעלות לאופ"א בגלל הניצחון של ורדר ברמן.
יוסי ילד שלי מוצלח
ובכל זאת , חייבים לומר מילה טובה אחת על נציגנו בשמונה הגדולות שגם אם אינו מהווה אינדיקציה לצמצום אמתית של פערים בינינו לבינם, לפחות מצמצם באופן אישי ושיטתי כבר כמה שנים את הפער הבלתי נתפס שבין דימונה לליברפול. השבוע הוא עשה את זה שוב בפעם המי יודע כמה. אחרי שנראה שזהו, הוא איבד באופן סופי את אמונו של רפא בניטז ואת יכולתו לגבור על המתחרים הפנטסטיים שמתחרים איתו על חולצת ההרכב הראשון והוא הולך לחמם את הספסל עד סוף העונה – העלה אותו בניטז בהרכב הראשון למשחק ליגה חשוב נגד בלקבורן. בניון גמל לו במשחק מצוין ושער גדול.
לא סתם שער של מיקום, כמו כמה מהשערים שלו בשנה שעברה כשידע לגלגל פנימה את הריבאונדים מהבעיטות של החלוצים. הפעם השער היה כולו יצירה עצמאית של יוסי. קיבל כדור על סף הרחבה, עבר שחקן אחד באלגנטיות בניונית ובשבריר השנייה שנותר לו הוא הבקיע מזווית קשה והבטיח לליברפול את שלוש הנקודות. נכון, הוא לא ג'רארד ולא טורס ואפילו לא קויט אבל זה היה גול לגיטימי של שחקן לגיטימי אצל אחת משמונה הגדולות של אירופה. כבוד.