לפני פחות משנה יצא לי לראות את הדרבי של מנצ'סטר יחד עם שלושה מכרים אנגלים שמכונים בפי חבריהם The wrong choice trio (בתרגום חופשי: 'שלישיית הבחירה המוטעית'). את הכינוי הזה הם הרוויחו בזכות העובדה ששלושתם אוהדים מילדות את "הקבוצה הלא נכונה" של העיר שלהם. אחד מהם, יליד מנצ'סטר, אוהד את הסיטי, השני, יליד ליברפול, אוהד את אברטון, והשלישי, יליד לונדון, אוהד את טוטנהאם. לגורל המשותף שלהם היה, כך נראה, משקל לא מבוטל בעובדה שהם נהיו חבורה מגובשת עוד בימי האוניברסיטה ומאז הם חולקים תפיסת עולם כדורגלנית מגובשת שבמרכזה שנאה ובוז לכל דבר שקשור לארבע הגדולות של הכדורגל האנגלי (יונייטד, ליברפול, צ'לסי וארסנל) .
בהפסקת המשחק ההוא (שהסתיים דווקא בניצחון היסטורי של הסיטי באולד טראפורד) סיפר קלייב, אוהד הסיטי מבין השלושה, שהילד שלו הגיע לשלב בחיים בו הוא היה צריך לעשות עימו שיחת אב ובן על העניינים החשובים באמת, איזה קבוצה הוא הולך לאהוד כשיהיה גדול. "אמרתי לו שיחליט לבדו וכל החלטה שלו תהיה מקובלת עליי", אמר להפתעת כולם. "מה זאת אומרת שיחליט לבד, מה יש כאן להחליט, אתה אוהד של הסיטי - גם הוא אוהד של הסיטי ובזה נגמר העניין", אמרו החברים המופתעים. "זה לא כל-כך פשוט", הוא ציין, "קודם כל בצד של אימא שלו כולם אוהדי יונייטד וחוץ מזה אני ממש לא בטוח שאני מאחל לו את חיי הסבל שצפויים לו כאוהד הסיטי. אני כמובן לא אגיד לו לאהוד את היונייטד אבל אם הוא יחליט על זה בעצמו, אני לא אעמוד בדרכו".
ההצהרה הזאת לא התקבלה בהבנה על ידי שני חבריו למחנה שמייד יצאו למתקפת נגד בהרהוריו התבוסתניים של חברם והזכירו לו את הבוז שהם תמיד רחשו לקבוצות הגדולות שזוכות בכל התארים ולאוהדים המפונקים שלהם שלא יודעים להעריך את ההצלחות. הם דרשו ממנו להזהיר את בנו מהסכנות שבללכת אחרי כל העדר, ניגנו על תחושת שותפות הגורל של אוהדי האנדרדוג באשר הם והזכיר לו שוב שמי שבוחר לאהוד קבוצה רק בגלל שהיא כרגע מצליחה יהיה הראשון לעזוב אותה כשהיא תקלע לקשיים.
"אני לא רואה את יונייטד נקלעת לקשיים במאה הקרובה", הוא נאנח, "וחוץ מזה קל לכם לדבר". הוא פנה לאוהד טוטנהאם, "אתה עוד הספקת לראות בתור בוגר את הקבוצה שלך לוקחת שני גביעים". אז פנה לאוהד אברטון ואמר, "אתה בכלל עוד ראית את הקבוצה שלך לוקחת שתי אליפויות. אני, בפעם האחרונה שסיטי לקחה תואר, ב-1969, הייתי תינוק בן שנה. אבל אתם יודעים מה, עזבו תארים, במשך עשור שלם, עשור, לאורך כל שנות התשעים, לא הצלחנו לנצח את יונייטד אפילו במשחק דרבי אחד, אחד(!). מה אני אגיד לכם, אני כבר אכלתי אותה. אצלי זה סבל לכל החיים אבל שלפחות הוא ייהנה".
השניים ניסו לדבר אל ליבו והציעו שיסתכל על הטווח הארוך. בכל זאת, מאז שהסיטי והיונייטד נפגשו לראשונה ב-1894 הסיטי ניצחו 41 משחקים כולל הנצחון הגדול ביותר של מי מהשתיים 6:1. "כן", נאנח קלייב, "רק שזה היה ב1926, גם ה-5:0 ב-55' לא חשוב. מה שהילד יחליט זה מה שיהיה".
למרות שלשניים האחרים היה עוד הרבה מה להגיד בדיוק נשמעה השריקה למחצית השנייה והמשך הויכוח נדחה למועד אחר.
אופטימיות זהירה
השנה שחלפה מאז אותה שיחה, דווקא הייתה אחת האופטימיות לאוהדי הסיטי בעשורים האחרונים. לא רק שהקבוצה זכתה בשני משחקי הדרבי בליגה לראשונה מזה שלושים שנה, היא נרכשה הקיץ על ידי מיליארדרים מאבו-דאבי שהתחייבו להפוך אותה לאחת הגדולות באירופה והצליחו ברגע האחרון להביא את רוביניו שהתחיל כבר לפרוע את השטרות ונותן עד עכשיו עונה מצוינת. ועדיין, גם הם וגם אוהדי הסיטי יודעים שעוד ארוכה הדרך להשתלבות בין ארבע הגדולות.
כל עוד פרגוסון ביונייטד אף אחד לא יוכל להוציא משם את ווין רוני או את רונאלדו גם עם כוח של סיירת מטכ"ל באמצע הלילה. לעומת זאת הסיטי יצטרכו לעבוד מאוד קשה כדי שרוביניו לא יברח להם מתחת לאף בסוף העונה ובלי לקחת כמה מהכוכבים של הגדולות, יהיה קשה מאוד להתקרב אליהם. לא ברור גם כמה סבלנות יש לבעלים החדשים ואיך ישפיע עליהם המיתון. אבל, כמו שאומרים, לקוות מותר, והפעם יש לפחות איזה קצת חוט לתלות בו את התקוות.
אפילוג
לפני כמה שבועות, בדרבי שבין טוטנהאם לארסנל שוב נפגשה החבורה. "נו", נשאל קלייב, "הילד החליט אם הוא הולך עם אימא או עם אבא?"
"אל תשאלו" הוא נאנח. "הילד החליט שהוא לא ממש לא בעניין של כדורגל ולא רוצה לאהוד אף קבוצה. הוא טוען שזה עניין פרימיטיבי, שזה בזבוז זמן ושהוא מעדיף לקרוא ספרים". לכמה דקות דממה השתררה מסביב לשולחן, אבל מייד כשהתעשתו, הביעו כולם התפעלות מהגישה העצמאית של הילד. "וואלאק, בחור אינטיליגנטי גדל לך שם", "אולי עוד ייצא ממנו משהו", "בחור כל כך צעיר וכבר כל כך הרבה שכל". "ואני אומר" סיכם האב בחיוך כשהוא מזמין את כולם לסיבוב נוסף של בירה על חשבונו, "אני אומר, העיקר שהוא לא בחר יונייטד."
