לא רק בישראל מתלבטים האזרחים בשאלות הרות גורל כאלה ואחרות. ההתלבטות היא מצב אנושי קיומי כמעט והיא משותפת לכלל אזרחי הגלובוס ולעתים היא אף מתמקדת בשאלות גלובליות כגון מה יש לעשות כדי להתמודד עם התחממות כדור הארץ או האם גלובליזציה היא דבר טוב או רע. ובכל זאת, גם היום קיימים ניואנסים מסוימים והבדלים חשובים בין ההתלבטויות של האזרחים במדינות השונות. כך למשל עיון בעיתוני סוף השבוע בממלכה חושף כמה מן ההתלבטויות היותר חשובות שמעסיקות כאן את האזרח המצוי:
התלבטות ראשונה: ניקולס אנלקה או דידיה דרוגבה
השאלה את מי מהשניים שלעיל להעלות בהרכבה של צ'לסי, את ניקולס אנקלה המצוין או את דידיה דרוגבה הנפלא או אולי אפילו את שניהם ביחד, אינה התלבטות קלה כלל וכלל. היא התלבטות השמורה לא רק לסקולארי מאמן צ'לסי ואפילו לא רק לאוהדי הקבוצה אלא לכל חובב כדורגל מקומי באשר הוא.
מצד אחד, ניקולס אנקלה שחקן התקופה מחונן, מהיר וזריז עם סיומת נפלאה ומי שניצב כרגע בראש טבלת המבקיעים בליגה עם לא פחות מ-14 כיבושים. מצד שני, דרוגבה, אחד השחקנים הגדולים ביותר ששיחקו באנגליה בעשור האחרון. חזק, מהיר וירטואוז ובעל טכניקה מושלמת ליד השער, שכבש לפחות 15 שערים לזכות צ'לסי בכל אחת מארבע השנים שהוא משחק בה והפליא לעשות כשכבש 33 שערים בכל מהסגרות לפני שנתיים.
אנלקה פתח בהרכב בתחילת העונה בגלל שדרוגבה היה פצוע אבל האחרון התאושש והראה בשני המשחקים בהם שותף כי הוא בכושר מעולה עם גול נפלא מול קלוז' ומעורבות מכרעת בשער השוויון של צ'לסי אתמול מול ווסטהאם.
כמובן תמיד קיימת האפשרות התיאורטית שהשניים ישחקו ביחד אלא שזוהי בעיה של ממש שכן כל מתלבט מתחיל יוכל לספר לכם ששניהם משחקים "על אותה משבצת" ולמרות גודלו המרשים של מגרש הכדורגל, כשמדובר בשחקני התקפה דומיננטיים יודע כל אוהד כדורגל מתחיל שהמשבצת נהיית צפופה במיוחד.
אין הוכחה מובהקת יותר לצפיפותה של משבצת מסוימת מאשר האיוש של חוליית מרכז השדה של הנבחרת האנגלית והסוגיה שטורדת כבר שנים את מנוחתם של רבים מתושבי הממלכה מי מבין השניים הבאים צריך לפתוח בהרכב הנבחרת – סטיבן ג'רארד או פרנק למפארד.
התלבטות שנייה: ג'רארד או למפארד
פאביו קאפלו הוא כבר המאמן השלישי של נבחרת אנגליה שנדרש (יחד עם אומת המתלבטים האנגלית כולה) להכריע בשאלה את מי להעדיף בקישור האנגלי, סטיבן ג'רארד או פרנק למפארד. גם כאן ההתלבטות קשה ביותר. שניהם קשרים מחוננים ומבקיעים בחסד.
למפארד כבש 19 שערים ומעלה בכל אחת מארבע העונות האחרונות שלו בצ'לסי ועל יכולותיו ההתקפיות של ג'רארד מיותר להרחיב את הדיבור – רק השנה הוא כבר הספיק להבקיע 11 שערים במדי קבוצתו.
כל אחד מהשניים כבר הספיק להבקיע 14 שערים עבור הנבחרת אולם ברוב המקרים השערים הובקעו כשרק אחד מהם היה על המגרש ויש כאן קונצנזוס שכשהשניים ביחד על המגרש הם מתקשים להפגין את יכולתם האמיתית.
הם פשוט נעלמים לפרקים ארוכים ועסוקים כנראה בלדרוך אחד לשני על הרגל. שוב העניין הזה עם המשבצת. שוב ושוב העלו המאמנים את השניים יחדיו והתוצאה הייתה עגומה. מרכז השדה של הנבחרת לא תפקד. אם אחד מהם נפצע או נעדר השני מייד פרח, לקח פיקוד על הקישור וגם הבקיע גול או שניים. נו, אז במי הייתם בוחרים? בלמפארד המהיר, החד והזריז או בג'רארד, הקטר, המפציץ, הווינר, האיש למרחקים ארוכים ולגולים של הדקה האחרונה.
אכן בחירה קשה, אבל לא קשה כמו הבחירה הבאה.
התלבטות שלישית: אדלינגטון או הוי (ואולי המילטון או רוברו או מארי?)
בחודש דצמבר, לקראת סופה של כל שנה אזרחית, מקיים ה-BBC את טקס בחירת איש השנה בספורט. זהו טקס יוקרתי ביותר, מעין אוסקר מקומי שמועבר בטלוויזיה, זוכה לאחוזי צפייה גבוהים והפרס שמוענק בסופו נחשב בעיני מקבליו לפרס מכובד יותר אפילו מתוארי האצולה שהמלכה מחלקת מעת לעת לנתיניה המצטיינים. בשנים האחרונות, ברוח הזמן, נקבע שמי שיחליט הינו הציבור הרחב שעושה זאת באמצעות הצבעה טלפונית.
לא תמיד יש המון מועמדים מוצלחים לזכייה בפרס אבל בהתחשב בזה ש-2008 היתה אולי השנה המוצלחת ביותר בתולדות הספורט הבריטי ההחלטה השנה היתה לא פשוטה בכלל. מצד אחד, יש את רבקה אדלינגטון בת ה19 שזכתה בשתי מדליות זהב אולימפיות בשחייה, שברה שיא עולמי בן 19 שנים ב-800 מטר חופשי והייתה לשחיינית הבריטית המצליחה ביותר במאה השנים האחרונות. אבל אם אדלינגטון אז למה לא רוכב האופניים ברדלי היגינס שזכה גם הוא בשתי מדליות זהב והעמיד את מניין המדליות האולימפיות הכולל שלו על שש. בעצם, למה לא עמיתו לרכיבה כריס הוי שזכה בשלוש מדליות זהב בביג'ין והפך הבריטי הראשון שזוכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדה אחת מאז 1908. ומה לגבי חברתם לנבחרת הרכיבה רבקה רומרו שזכתה בזהב באופניים בבייג'ין אחרי שבאתונה זכתה במדליית כסף במקצוע החתירה.
יש גם את לואיס המילטון שהיה לספורטאי הצעיר ביותר שזכה מעולם במירוץ פורמולה 1 בסופו של אחד המירוצים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה של הענף. או נניח אנדי מארי שניצח השנה גם את רוג'ר פדרר וגם את רפאל נדאל וכפסע היה בינו ובין זכייה באליפות ארה"ב הפתוחה. השנה הזאת הייתה כה מלאה בכישרונות שאף אחד משחקניה האנגליים של מנצ'סטר יונייטד שזכתה השנה בצ'מפיונס ליג אפילו לא נכנס לרשימת המועמדים הסופית. קשה קשה ההכרעה.
בין שמואל קוזוקין לשמעון גרשון
אכן החלטות קשות עומדות לפתחו של האזרח האנגלי המצוי ואין להקל בהם ראש. כפי שיעיד ודאי אברם גרנט, כשיציעים שלמים עומדים מאחוריך ועלולים לפצוח בכל רגע בשירת "אין לך מושג" (אם לדעתם עשית החלטה שגויה), כשפרשני הצהובונים משחיזים את עטיהם ורק מחכים לרגע שתיפול וכשבעיני בעל הבית שלך, השגת פחות משני תארים לעונה מהווה עילת פיטורים ודאית - גם ההחלטה אם להעלות בהרכב את דרוגבה או דווקא את אנלקה יכולה להיראות הרת גורל.
ובכל זאת, אמרתי השבוע לאשתי לאחר שסיימתי להתייעץ איתה האם אנו בעד או נגד רשת הבטחון הפנסיוני, בכל זאת שיש עדיפות מסוימת למצב שבו אתה נדרש לבחור בין הטוב לטוב ביותר (או, בחלק מהמקרים, שהוזכרו כאן, בין המצוין למעולה) על פני ההתלבטויות הישראליות הטיפוסיות שלנו שהן כמעט תמיד (במקרה הטוב) הבחירה בין נורא לבין נורא ואיום.
בישראל, הבחירה היא בין חסרי הנסיון לאלה שהנסיון הקודם שלהם היה ממש לא משהו. כמו כן, יש להחליט בין אסטרטגיית הסתגרות מתוך רצון לרגיעה שתביא בטווח הארוך ללחץ מתמיד, לספיגת אבידות לשחיקת כוח העמידה ולתבוסתנו בסופו של חשבון לבין אסטרטגיית תקיפה מוחצת שתביא להתקפות כואבות מן הצד השני, לחשיפת העורף, לספיגת עוד יותר אבידות, לפאניקה ושוב לתבוסתנו בסופו של חשבון. "רגע, איבדתי אותך" אמרה לי אשתי, "אתה עדיין בעניין רשת הבטחון או שאתה מדבר על הבחירות? או בכלל על הכניסה לעזה?" "אה מה פתאום". השבתי, "אני מדבר על ההתלבטויות של קשטן בבחירות שחקני ההגנה והטקטיקה למשחק הבא שלנו עם יוון". אבל על כך בפעם אחרת.