לפני בערך שנה וחצי ישבתי עם חבר מקומי לצפות במשחקה של ישראל מול רוסיה במוקדמות היורו. לישראל המשחק הזה כבר לא קבע דבר, אבל דווקא עבור האנגלים הוא היה משחק חשוב ביותר. האנגלים נזקקו שישראל "תעשה להם טובה" ותסחוט לפחות תיקו מהרוסים, כדי שיישאר להם סיכוי לעלות ליורו. ישראל עשתה להם את טובת חייהם כשלא רק הוציאה תיקו אלא ניצחה.
את הדקות האחרונות של אותו משחק בילה סטיב מקלארן, מאמן הנבחרת האנגלית דאז בתוך השירותים, כך סיפר, משום שלא יכול היה לעמוד במתח הצפייה במשחק, ולכן בנו תיאר לו מהסלון את ההתרחשויות. העובדה שמקלארן לא עמד במתח של משחק כדורגל והעובדה שהוא עוד טרח לספר לתקשורת מיוזמתו על אותה הסתגרות מגוחכת בשירותים רק מראה כמה האיש היה רחוק מלהתאים לתפקיד מאמן נבחרת אנגליה - התפקיד המלחיץ ביותר בעולם. אותה "טובה" ישראלית לא הועילה בסופו של דבר שכן אנגליה הצליחה להפסיד לקרואטיה בבית ועפה סופית מהיורו.
בסוף אותו משחק הפסד לקרואטיה הסתכלתי על מקלארן המובס והמוכה שזה עתה ירד מן המגרש עם המטרייה שסוככה מעל ראשו לקולות הבוז של הקהל. מקלארן מושפל וחבוט זה עתה הכניס עצמו לדראון עולם למועדון המפוקפק הכולל עוד מספר קטן של מאמנים אנגלים בודדים מלבדו שלא הצליחו להעלות את אנגליה לגמר טורניר גדול. הסתכלתי עליו ברגעי ההשפלה ושאלתי את עצמי, למה הוא היה צריך את זה. למה הוא בכלל נכנס לתפקיד הבלתי אפשרי הזה. מאמן ליגה מצליח שהגיע רק בעונה הקודמת לגמר גביע אופ"א לשם מה הוא היה צריך את ההשפלה הזאת ואת הנבחרת הבלתי אפשרית הזאת.
קאפלו יודע למה
מסתבר שאותם דברים בדיוק, אבל באיטלקית, חשבה לעצמה (ולתקשורת) האימא של פביו קאפלו כשזה החליף את מקלארן. הם הרי יחתכו לו את הגרון בסכין היא אמרה, מכוונת לעיתונות האנגלית. ואמנם, גם כשקאפלו לקח את התפקיד עלתה שוב השאלה למה הוא צריך את זה. הרי אין כמעט נבחרת בעולם (למעט אולי נבחרת קטנה אחת במזרח התיכון שאליה עוד נגיע) שבה הפער בין הציפיות לבין התוצאות כל כך גדול. כל תוצאה פחות מזכייה במונדיאל תתקבל כאן באכזבה. קאפלו הוא אחד המאמנים המעוטרים והמוערכים באירופה – מה הוא צריך את כל הבזיונות שכרוכים בתפקיד הזה? יש לו בכלל סיכוי להצליח במקום שבו כל כך הרבה לפניו נכשלו?
ובכל זאת, כשמדובר במאמן נבחרת אנגליה, עם כל הסיכון הכרוך בדבר יש עדיין כמה סיבות מצדיקות. קודם כל זהו תפקיד האימון עם השכר הגבוה בעולם, בערך חמישה מליון פאונד (מעל שבעה מליון דולר) לשנה. שנית, הנבחרת האנגלית מורכבת משחקנים כל כך מוכשרים, ולעתים, כמו בקמפיין של מקלרן, הם משחקים ביחד כל כך רע ומפיקים מעצם כל כך מעט, שאפילו מאמן עם רמת בטחון עצמי בינונית לגמרי יכול להאמין שהוא יוכל להוציא מהם יותר. ואמנם עד כה, במקרה של קאפלו האמונה הזאת הוכיחה את עצמה לא רע בכלל עם חמישה נצחונות מחמישה משחקים. אמנם יש לקוות שגם קאפלו לא משלה את עצמו לגבי ההמשך. המונדיאל הרי יגיע בסוף ועימו איזו הכרעה בפנדלים או כרטיס אדום שיעיף את אנגליה הביתה ואז הסכינים יישלפו והצהובונים יחגגו. אבל לפחות עד אז הוא יכול להנות שנה שנתיים מקמפיין מוקדמות נינוח ומפורגן מקיר לקיר.
קשטן זקוק לנס תנכ"י
וזה כמובן מעביר את שאלת ה'למה הוא היה צריך את זה', לאותה ארץ קטנה במזרח התיכון ולתפקיד שכל כולו קם ונופל, בעיקר נופל, על הצלחה בקמפיין המוקדמות. הצלחה שכמובן לא מגיעה כבר ארבעים שנה ושללא נס אמיתי, נס בסדר גודל תנכי ממש, לא תתרחש גם בארבעים השנה הבאות. וגם כאן אתה מסתכל עליו, על המאמן דרור קשטן, מובס ומושפל בסיומו של עוד קמפיין כושל ושואל את עצמך למה הוא היה צריך את זה? המאמן המעוטר ביותר בישראל, שזכה בדאבל עם שתי התל אביביות ועם אליפות עם בית"ר וכפר סבא ועוד כמה וכמה גביעי מדינה שמי בכלל סופר. בשביל מה הוא היה צריך את הסבל הזה? היה יכול לפרוש בנחת לפנסיה ולשחק עם הנכדים או אולי לאמן בליגת העל עוד חמש-עשר שנים (אחרי הכל בואו נודה על האמת -פרשן זו לא אופציה ריאלית עבור דרור, בכל זאת יש גבול).
במקום זה הוא לקח תפקיד שכולל פחות מעשרה משחקים בשנה, שכל אחד מהם מכוסה באופן מאסיבי על ידי העיתונות שבועיים לפני ושבועיים אחרי ושבמהלכו כל עם ישראל עובר לדום. וכל המתח והלחץ הזה רק בשביל לחטוף את מנת המרורים מהתקשורת אחרי כל משחק כושל נוסף ובסיומו המאכזב של כל קמפיין. אז למה הוא היה צריך את זה? ההסבר היחיד המתבקש הוא שהוא כנראה האמין באמת ובתמים, בכל תמימותו ובטחונו העצמי הקשטני כל כך שרק הוא, הוא ועצמו, בעזרת יכולות האימון המופלאות שלו ואולי קצת בעזרת החמסה יוכל לעשות את זה. הוא יוכל להוציא את ישראל מעבדות לחירות.
אל תאמינו בעצמכם
ובכן, כשירות לציבור וכשירות לכל המועמדים הפטנציאליים הבאים לאימון הנבחרת - כל היצחק שומים והאלי גוטמנים והאייל ברקוביצ'ים ואפילו הלותר מתיאוסים. תנו לנו להגיד את זה פעם אחת חזק וברור: No, you can’t! לא תעלה את הנבחרת לגמר טורניר גדול. ואם אתם בכל זאת מתעקשים לקחת את התפקיד כדאי שתבהירו לכולם מההתחלה שעלייה לטורניר גמר לא תהיה כאן. ככה אולי לפחות יירדו לכם מהגב לרבע שעה.
מי שראה את נבחרת ישראל ביום רביעי יכול היה לראות בקלות שכל העניין הוא חסר סיכוי. דווקא במשחק טוב יחסית, משחק של שקט נפשי, ללא הרבה טעויות, עם שליטה יפה בכדור ומעבר טוב מהגנה להתקפה מול נבחרת בינונית ומטה, התגלו כל כך הרבה מהחולשות הטיפוסיות של ישראל – חולשות יסוד שגם שלושה אימונים ביום במשך שנה לא יצליחו לשנות. לא ניכנס כאן לפרטים – די לומר שבסיכום המחצית הראשונה, ישראל, כאמור במחצית טובה בסך הכל, בעטה פעם אחת לשער, היוונים בעטו ארבע. בשלהי המחצית השנייה ישראל בעטה ארבע בעיטות לשער ואילו היוונים ארבע עשרה לכיוונו של אוואט. וזה במשחק טוב מול נבחרת בינונית.
המזוכיזם האמיתי
אבל מה לנו כי נלין על מאמני נבחרת. אחרי הכל יש בכל זאת תפקיד אחד יותר בלתי אפשרי ויותר כפוי טובה ממאמן נבחרת ישראל. תפקיד שאותו באמת לא ניתן לסיים בהצלחה. תפקיד שכל המחזיקים בו בארבעים השנה האחרונות יצאו ממנו חבוטים ומושפלים, אם לא מדוכאים, חולים או כלל לא בחיים ובדרך כלל שנואים על ידי רוב הציבור. זה כמובן לא הפריע לכמה מהם (אלה שעוד עימנו) לנסות שוב את מזלם. זהו תפקיד כזה שבו לא רק שאין לך שום סיכוי לנווט את הספינה לחוף מבטחים, אלא שמרוב סערות בלתי צפויות שאתה נתקל בהם בכל רגע אתה כלל לא יכול לנווט את הסירה לכיוון כלשהו, רק לנסות להחזיק את ההגה בכל כוחך כדי שלא יישבר והאנייה כולה תטבע. ובכל זאת גם לתפקיד הזה לא חסרים מועמדים.
אחד כזה, אחד שכבר היה שם וראה את התפקיד במלוא בלתי אפשריותו, הושבע השבוע בשנית בכנסת, לתפקיד ראש ממשלת ישראל. ואם אתם חושבים שהוא היה המועמד היחיד שחשק בתפקיד וחשב שיוכל לו אתם טועים. הוא היה מוקף ב-119 אנשים, שכולם, ואת זה אני יכול לומר לכם ללא כל סקר או משאל, כולם ללא יוצא מן הכלל, היו מתחלפים איתו בכל רגע ללא היסוס. וכולם כולם, כמו הידוענים שהולכים להופיע באח הגדול כי הם משוכנעים שהציבור יראה אותם במיטבם, כולם משוכנעים שהם יכולים לעשות את זה יותר טוב והם יביסו את האתגרים אם רק תנתן להם ההדמנות. אח התמימות האנושית. גם פסיכולוג לא יצליח להסביר את מסתריה.
היחיד שאולי הצליח לתפוס ולהגדיר את התופעה הזו בכל חוסר הגיונה היה דווקא האיש שפוגש את כל הזייפנים שהינם זמרים גדולים בעיני עצמם, בתקופת האודישנים לכוכב נולד מיד קיץ בקיץ, צביקה הדר. כך הוא סיכם זאת פעם, ביחד עם חבריו לקומדי סטור: 'מפגרים אבל אופטימיים'.