הרבה סיפורים מלאי גאווה יוכל יוסי בניון יום אחד לספר לנכדים על השנים שלו באנגליה. הוא יוכל לספר להם על כל אותם פעמים רבות שבהם הוא עלה בהרכב הראשון למשחקים מכריעים לצלילי ה"לעולם לא תצעדי לבד" של האוהדים באנפילד ואיך אפילו כשהוא ישב על הספסל הוא כמעט תמיד היה החילוף הראשון או מקסימום השני. הוא יוכל לספר להם על שלושער שכבש מול פנרבחצ'ה בליגת האלופות ועל עוד כמה וכמה שערים ובישולים שהפכו אותו לשותף לגיטימי בהצלחות הקבוצה. אבל יותר מכל יוכל בניון לספר לנכדים בגאווה שהוא כן כן, מה אתם יודעים שיחק עם (ולפעמים, כמו במשחק אתמול בליגת האלופות מול מארסיי אפילו עלה להחליף אותו) אחד התותחים הגדולים ביותר שידע הכדורגל האנגלי מעודו, אחד בשם סטיבן ג'רארד.
שיהיה ברור, הצדק לא ניצח אתמול על כר הדשא במארסיי. לצרפתים הגיע לפחות תיקו אם לא יותר מזה. אבל הצדק כבר מזמן למד שכשסטיבן ג'רארד על המגרש הוא יכול לארוז ולחפש מגרש אחר. אז נכון, הצרפתים הפגינו משחק מסירות נהדר עם שליטה פנטסטית בכדור והרבה יצירתיות, מין שילוב ברזילאי-אפריקני כזה שהיה ממש כיף לראות. יש להם שניים שלושה שחקני קישור שבקרוב מאוד נראה בטח אצל אחת הגדולות באירופה ובעזרתם בחצי השני הם פשוט ישבו על השער של ליברפול במשך מחצית שלמה. גם שוער מצוין יש להם ושניים שלושה שחקני הגנה לא רעים בכלל (למרות שכאן יש להם עוד דבר אחד או שניים ללמוד מההגנה הצפופה של ליברפול). אבל דבר אחד אין להם והדבר הזה עונה לשם סטיבן והוא זה שגרם להם להפסיד אתמול את המשחק.
מה שיפה אצל ג'רארד זה שהוא בכלל לא נראה כמו כדורגלן. יש לו רגליים ארוכות וישרות, מין שתי כלונסאות כאלה ויש משהו גמלוני בצורה שבה הוא הולך ועוד יותר כשהוא רץ עם הכדור. אין לו איזו שליטה מופלאה בכדור או יכולת יוצאת דופן לעבור שחקנים. ובכל זאת כשהוא מקבל את הכדור במרכז המגרש ומתחיל לרוץ הוא נראה ליד השחקנים האחרים כמו סירת מרוץ שטסה בין גלשנים. וכשהוא מגיע למרחק של עשרים, עשרים וחמישה מטר מהשער ומרים את הרגל השופט יכול להורות לכיוון האמצע עוד לפני שהכדור משתחרר מהרגל שלו. ספק אם היה עוד שחקן בליגה האנגלית או בכלל עם רקורד כזה של הבקעות מחוץ לרחבה. לא ידוע לי על סטטיסטיקה רשמית אבל ניחוש שלי הוא שיותר משליש מבין 99 השערים שהבקיע במדי האדומים הגיע מחוץ לרחבה. הגול המדהים שהוא סובב אתמול בנגיעה אחת לרשת הרחוקה היה דוגמא מייצגת. ומה שעוד יפה אצלו זה שהגולים שלו הם תמיד ווינרים. הוא כמעט אף פעם לא יהיה זה שיבקיע את השער מספר שלוש או ארבע כשהחבר'ה מאנפילד מביסים את היריב. הוא תמיד יהיה זה שישווה או יבקיע שער נצחון דרמטי (או גם וגם כפי שהיה אתמול) בדרך כלל בלקראת הדקה התשעים או אחריה. אז נכון יש לו חור שחור אחד בקריירה שנקרא נבחרת אנגליה לשם הוא לא הצליח להביא את הווינריות שלו עדיין אבל חכו, הבחור בסך הכל בן 28, כמו שהדברים נראים עכשיו גם שם הוא עוד ישים את חותמו, ואם לא תהיה איזו פציעה גדולה אולי הוא גם יסדר סוף סוף לאדומים את תואר האליפות הנכסף שלו הם מחכים כבר כל-כך רבה שנים.
"תגיד סבא", בוודאי ישאלו אז הנכדים, "כל הכבוד שזכיתם באליפות. אבל מה זאת התמונה הזאת בעיתון שבה אתה יורד מהמגרש בדמעות?" "אה התמונה ההיא" יספר בניון לנכדים, "זה עוד מהתקופה ששיחקתי בווסטהאם. הצלחנו באותה שנה להגיע לגמר הגביע האנגלי. היה מאוד נדיר בשנים ההם שקבוצה שהיא לא אחת מארבע הגדולות זוכה בגביע אבל אנחנו דווקא הפגנו עליונות כל המשחק ואני לא אוהב להשוויץ אתם יודעים אבל נתתי את אחד המשחקים הכי גדולים שלי בקריירה. בניגוד לכל הציפיות הובלנו 2:3 כשהמשחק נכנס לזמן פציעות." "ואז" ודאי יאנח בניון "אז, בדקה האחרונה של זמן הפציעות, כשכבר היינו בטוחים שהגביע שלנו וכמעט התחלנו בחגיגות, הגיע הכדור משום מקום אליו, לג'רארד. הוא עמד כמעט שלושים מטר מהשער אבל זה לא הפריע לו לתת טיל שהיה כתוב עליו רק דבר אחד – רשת. השער הזה נבחר אחר כך לשער הגדול ביותר בתולדות הגביע האנגלי ולשער העונה. זה היה השער השני שלו במשחק אחרי שקודם לכן השווה בבעיטת עונשין נוספת מחוץ לרחבה, הוא הבקיע גם בפנדלים שבסף ההארכה והם ניצחו את המשחק. אז כן כמו שאתם רואים כאן באמת הייתי קצת עצוב, בסוף המשחק. אבל למדתי את הלקח. יש משפט אנגלי ותיק שאומר if you can’t beat them join them. וזה בדיוק מה שעשיתי".