אחרי כל קמפיין של נבחרת ישראל, בטח ב-40 ומשהו השנים האחרונות, אנחנו מנסים להבין מה לא עבד לנו הפעם. איך קרה ששוב אנחנו רואים את המונדיאל או היורו מהבית.
פעם דיברו על בית קשה במיוחד ועוד לפני זה ניסו להפיל את האשמה על חוסר ניסיון אירופי או על מיעוט של שחקנים שמשחקים ברמות הגבוהות של הליגה האנגלית הספרדית ושאר חברותיה.
אז כל התירוצים האלה כבר לא רלוונטיים. יש לנו שחקנים בספרד, אנגליה, בלגיה וגם ישראלים שעברו צ'מפיונס ליג וכאלה שמשחקים בקביעות בליגה האירופית או במה שקראו לזה עד לפני שנה, גביע אופ"א.
אז מה בעצם קרה לנו הפעם? איך זה ששוב נראה טורניר יוקרתי וגדול שמעסיק את כל מדינות העולם מהסלון הביתי?
ONE מנסה לנתח את הסיבות לכישלון. לא תמצאו כאן מילה אחת על הפנדל של בירם כיאל ביוון כי אלה דברים שקורים בכדורגל והם חלק מהמשחק, כמו שלא נכתוב כאן על המשחק הטוב שלו מול שוייץ.
הציפיות היו מוגזמות
אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה דיברנו באמת על מונדיאל עוד לפני שהמשחק הראשון יצא לדרך. דיברנו על בית קל, על נבחרות ברמה שלנו פחות או יותר ומי שהמציא את המשפט הידוע "כגודל הציפייה כך גודל האכזבה" ידע כנראה על מה הוא מדבר.
הציפיות המוגזמות שיצרו ראשי הנבחרת וההתאחדות, ששלחו אותנו כבר לבדוק בתי מלון בדרום אפריקה גרמה לשחקנים, אולי בתת מודע שלהם, לזילזול. אף אחד לא יודה בזה, אבל כשמדברים כל הזמן על הצלחה יש לעיתים תחושה שהכל יבוא בקלות. פתאום לא ספרנו נבחרת כמו לטביה ושוייץ נראתה לנו קטנה על הבית הזה.
יוון, שברזומה שלה יש זכיה ביורו, ולא לפני 40 שנה, נראתה לנו כנבחרת ברמה שלנו שנוכל להוציא ממנה תיקו בחוץ ולנצח בבית. את לטביה ספרנו כ-6 נקודות וכך גם את השאר. הזילזול ניצח.
האצטדיון הביתי לא מספק תחושה של בית
כבר שנים שכל שחקן בנבחרת ישראל מדבר על האצטדיון הלאומי ברמת גן ויודע לספר שאין שם תחושת בית אמיתית. כל אוהד כדורגל שהגיע פעם למשחקי חצי וגמר גביע המדינה ובוודאי למשחקי הנבחרת יודע על מה מדובר.
האוהדים יושבים רחוק מהדשא, השחקנים לא ממש מרגישים אותם והיריבות (וכן, גם השופטים) לא מרגישים את הלחץ שהם צריכים להרגיש במשחק חוץ. העובדה היא שבחמישה משחקי בית ניצחנו שני משחקים נגד יריבות קיקיוניות, הוצאנו תיקו מול שוייץ ויוון והפסדנו לנבחרת הבינונית של לטביה. זה לא מאזן ביתי של נבחרת שחולמת מונדיאל.
אז נכון שאין לנו מגרש אחר וצריך להתמודד עם מה שיש אבל עדיין, כשמשחקים באווירה שכזאת, לא פלא שאלה התוצאות. זה לא קשור לקשטן במקרה הזה. גם גרנט, נילסן ושלמה שרף חוו בדיוק את אותה הבעיה.
בלומפילד הוא מגרש ביתי. כזה ששחקני היריבה מתקשים אפילו להרים כדור קרן ושומעים את הנשימות של הקהל. זה לחץ אמיתי. טדי הוא מגרש ביתי. שם, גם האוהד שנמצא באחת השורות העליונות מצליח להפחיד.
אומרים כל הזמן שכבר ניסינו הכל והגיע הזמן לשנות. לשחק מחוץ לאצטדיון רמת גן אולי יכול להיות חלק מהפיתרון.
ההתעלמות המופגנת משחקנים לאורך כל הקמפיין
הנבחרת הלאומית היא לא של קשטן, קודמיו או אלה שיבואו בעתיד. אי אפשר לנהל נבחרת בפנקסנות, אי אפשר להתעלם משחקנים שמציגים שבוע אחרי שבוע יכולת מופלאה ובדיוק הפוך – אי אפשר לבנות על שחקנים, טובים ככל שיהיו, שמתקשים למצוא את חולצת ההרכב בקבוצות שלהם.
כדי לא לפגוע באף אחד משחקני הנבחרת שנמצאים היום בסגל נזכיר רק את אלה שהיו צריכים להיות שם מההתחלה. ואתם יודעים מה? הרשימה ארוכה. יניב קטן למשל מחזיק על הכתפיים שלו את מכבי חיפה. אלירן עטר עושה כבר עונה שניה ברציפות בהצלחה בבני יהודה. דוד רביבו, לפני שעבר להפועל באר שבע, היה מ.ס. דוד רביבו אשדוד.
פפ גוארדיולה, אחד שמאמן קבוצה קטנה וזניחה באירופה, מצא לנכון להושיב את גיא אסולין על הספסל לצד סוללת כוכבים אדירה. אצלנו? בקושי.
ופיני בלילי? איפה פיני בלילי? ואריק בנאדו? למה אריק בנאדו לא בסגל? כי הוא זקן מידי? מעניין. לא פחות משלוש קבוצות מתוך ארבע הבכירות של הליגה שנו רדפו אחריו במהלך הקיץ האחרון. זה אומר הכל.
אומרים שהשחקנים שמשחקים בנבחרת צריכים להיות אלה שנמצאים בכושר הכי טוב לפני המשחק. שלומי ארבייטמן פורח. אף אחד אפילו לא חשב עליו, גם לקראת המשחק מול שוייץ, שממילא היה חסר חשיבות עבורנו.
ההרכבים המשונים ממשחק למשחק
לא פעם שאלנו את עצמנו לאורך כל הקמפיין, למה התכוון דרור קשטן.
למה צריך שלושה קשרים אחוריים כאן, למה לא עלינו עם עוד חלוץ שם, למה לא ירדנו להגנה כשהיה צריך, בקיצור, למה לא עשינו את הדברים כמו שהיינו אמורים.
יגיד קשטן, ובמידה מסויימת של צדק, שיש במדינת ישראל 7 מיליון מאמנים וכולם צודקים, אבל הוא זה שצריך לקחת את ההחלטות.
בחשיבה רציונלית אנחנו מסכימים עם קשטן בענין הזה, אבל כששבעה מיליון איש טוענים אותו הדבר, אולי כדאי בכל זאת לקחת אותם ברצינות.
היו רגעים במהלך הקמפיין שאם היינו טיפה מעיזים אולי היינו יכולים להצליח יותר.
מנגד, היו רגעים במהלך הקמפיין שאם היינו מרוכזים קצת לא היינו סופגים שערים או מראים לעולם את חוסר התיאום הקל שבין השחקנים.
חוסר האחידות בהרכב וההחלפות המרובות
בתקופה שקשטן היה מאמן הפועל תל אביב בזמן המסע המופלא באירופה, היינו יכולים להגיד לכם שלושה ימים לפני כל משחק מה יהיה ההרכב בדיוק של 95 אחוז. לוקומוטיב, פארמה, מילאן, צ'לסי או גאזיאנטפספור הטורקית. זה לא היה משנה. היה הרכב ברור. השחקנים ידעו ללמוד אחד את השני באימונים, הכירו את החסרונות והיתרונות אחד של השני.
כשיוסי אבוקסיס היה מרים כדור לרחבה, גם בלי לראות את קלצ'נקו הקטן, הוא ידע שהוא מחכה לו. שמעון גרשון לא היה צריך לבדוק אם יגאל אנטבי עלה להתקפה או נשאר. התיאום הזה היה הכרחי והביא את התוצאות.
מה קרה הפעם? גילי ורמוט שהיה הטוב ביותר במשחק האחרון מצא את עצמו על הספסל מול שוייץ. בחלק האחורי לאורך כל הדרך שיחקו בן חיים, סטרול, דקל קינן ודין מורי. איך יהיה תיאום? לצידי הבלמים היה לנו את קוזוקין, סבן, בן דיין, יואב זיו ושפונגין. יותר מידי.
רק פעמיים הנבחרת שיחקה באותו הרכב ובכל שאר המשחקים היו שינויים. חוץ מזה, כמעט 30 שחקנים שותפו בעשרה משחקי מוקדמות מונדיאל. זה אבסורד על גבול הלא הגיוני. נבחרת אמורה להיות גם קבוצה.
עצם העובדה שקשה לנו, האוהדים, לדעת מי יפתח בהרכב מקשה באותה מידה גם על השחקנים. תשאלו אותם ותראו.
מערכת היחסים של קשטן עם השחקנים
הפיצוץ המפורסם עם יוסי בניון אמנם הגיע בסוף הקמפיין, אבל כל בר דעת יכול להבין שפיצוץ כזה מגיע אחרי שתיקה ארוכה ושמירת הדברים בבטן. לא ברור לנו מה היה בין יוסי בניון לקשטן אבל אנחנו יכולים לשער שלא מדובר בכעס רגעי אלא במשהו שהרבה מעבר לזה.
קשטן ידוע כמאמן בעל משמעת ברזל שדורש מהשחקנים שלו המון וזה בסדר, אבל אם הדרישה האת הופכת למירמור, זה כנראה כבר לא זה.
אף פעם לא זכור מצב ששחקנים לא רצו לבוא לנבחרת. גם במקרה הזה אף אחד לא יודה שהוא לא רצה להגיע אבל אנחנו יכולים לראות את הדברים צפים על פני השטח. לשחקנים נמאס וזה אולי הדבר החמור ביותר שיכול לקרות לקבוצה, בטח ובטח לנבחרת שיש לה מטרה.
ועכשיו צריכים להתחיל לעבוד: מאמן חדש וצעיר ש"יעיר" את הנבחרת כי הנבחרת מנומנמת, שידרוג בסגל השחקנים שלנו כי הכי טובים צריכים לשחק והסקת מסקנות. הגיע הזמן שיסיקו פה מסקנות ולא ישלפו. כי השליפות היו טובות למערב הפרוע ואנחנו במזרח התיכון. בקצב הזה נמשיך לראות טורנירים גדולים בטלוויזיה, כי אם לא יבואו שינויים קיצוניים, אנחנו נחזור להתלהב כשאנגליה או הולנד יבואו לבקר.
