ניצחון נאה. אחרי ההופעה המאכזבת בשני המשחקים הראשונים בהם הנבחרת הצעירה נראתה רע מאוד ולא היתה שייכת למעמד הזה, הגיע המשחק השלישי ולמרות שהוא היה לפרוטוקול בלבד, הוא החזיר מעט צבע ללחיים של האוהדים.
הנבחרת השיגה ניצחון יוקרתי וסיימה את הקמפיין בטעם מתוק. כמובן שאפשר לשייך את ההישג לעובדה שהמשחק היה לפרוטוקול בלבד ולכך שהנבחרת פגשה נבחרת אנגלית מוגבלת וחלשה, אבל בשורה התחתונה הניצחון הוא יפה מאוד וצריך לתת את הקרדיט לנבחרת.
יחד עם זאת, רצוי לתהות היכן היו השחקנים ברגעי האמת? ומדוע אנחנו מצליחים רק שהכסף לא על השולחן? המשחק שהתפתח בטדי היה דומה יותר למשחק ידידות מאשר למשחק רשמי במסגרת אליפות אירופה. הנבחרת לא הציגה משחק גדול, אבל בניגוד למשחקים קודמים, ההגנה היתה הפעם יציבה ודרך ההגנה הושג הניצחון הזה.
הצעירה קיבלה הפעם משחק מצוין של הבלמים, עומרי בן הרוש ובן ווהבה כאשר גם אופיר דוידזאדה ועופר ורטה עשו עבודה לא רעה בכלל באגפים. לגבי הקישור, בלט הפעם המשחק של ביטון וקריאף, שעזרו הרבה יותר להגנה.
נחמד לא יותר. הנבחרת הבינה באיחור היכן מקומה והפעם, לא ראינו את ההתנפלות המיותרת וחסרת המחשבה נגד איטליה. בסך הכל אם לשפוט על פי היכולת של אנגליה בטורניר, הניצחון הזה לא מפתיע וכדאי שהשחקנים לא יסתנוורו מהתוצאה הזו. מאזן הנקודות החיובי לא מאפיל על הרושם הרע במשחקים הקובעים של הצעירה ביורו הזה.
לא ראינו דרך, לא המשכיות בהרכב ובסגנון ולא זיהינו שום שחקן בנבחרת שמועמד לתפוס את חולצת הנבחרת הלאומית. מה שכן ראינו הוא מספר הבלחות נגד נורבגיה ומבצע אחד של אופיר קריאף נגד אנגליה, שהספיק כדי להכניע את נציגת מולדת הכדורגל האומללה.
סיום מביך. ההתנהגות של גיא לוזון שוב היתה צורמת מאוד, והוא חייב ללמוד לרסן את עצמו. זר לו היה נקלע לחגיגות שלו בסיום המשחק אמש, היה יכול לחשוב שזה עתה זכינו בגביע אירופה. השמחה של הנבחרת לימדה דבר נוסף, לוזון אולי לא הצליח לגבש נבחרת בשלוש שנות עבודתו, אבל הוא כן גייס שחקנים לתחושת המשפחה, שבה כל המדינה נגדנו. רק כך ניתן להבין את ההנפות שלו אל על רגע אחרי שהנחרת הודחה. זה היה מחזה הזוי לחלוטין.
