הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. מסי לא יהיה כמו מראדונה. הוא לא יהיה כמו מראדונה עבור הארגנטינאים אך יהיה הרבה יותר ממראדונה עבור אוהדי הכדורגל בעולם. הסיבה לכך פשוטה - מסי שחקן קבוצתי יותר טוב מאלוהי ארגנטינה ושחקן נבחרת פחות טוב ממנו ואם נניח רגע בצד את אלילת המזל שמשחקת תפקיד חשוב במסגרת משחקי הנבחרות, הדבר נובע בעיקר מפער הדורות בין השניים.
כדורגל הנבחרות הלהיב אותנו פעם הרבה יותר והאכזבה שיש לחלקנו מהקופה הזה ואם תלכו מעט אחורה, גם מהמונדיאל האחרון, מקורה בכך שהכדורגל המודרני הרבה יותר קשה ומסובך לשחקני ההתקפה מבעבר. שחקנים כמו מסי ומראדונה, שפעם היו לוקחים כדור בחצי המגרש, עוברים ארבעה-חמישה שחקנים ומכריעים רבע גמר מול אנגליה או חצי גמר מול בלגיה, יכולים לעשות זאת כיום רק מול קבוצות כמו חטאפה.
מוריניו הביא את משחק ההגנה, לפני קצת יותר משנה, לרמה אחרת, והוא יכול לעשות זאת רק בעזרת היכולת ההגנתית והמשמעת הטקטית של השחקן המודרני. אותן תכונות מצויות גם בשחקני ההגנה של הנבחרות, לפחות ברמה הבינונית ומעלה. רק משחק קבוצתי כמו זה של ספרד, בארסה בעצם, יכול ליצור עליונות משמעותית במשחק הנבחרות. לא מסי ולא מראדונה.
העם הארגנטינאי צמא לעוד מראדונה, אך לא בטוח שמסי ימלא את החלל, ואם לא הוא, כנראה שנצטרך לחכות לימים שנשחק עם חלליות על הדשא. זה לא אומר שארגנטינה לא תצליח לזכות באחד מהתארים הנחשבים בתחום כדורגל הנבחרות, זה רק אומר שגם אם זה לא יקרה, בארגנטינה יצטרכו להסתפק בעובדה שהם זכו לשניים מהשחקנים הטובים ששיחקו את המשחק, ולהפסיק לחפש מי שר את ההמנון ומי לא.
מה שכן, העם הזה יכול וחייב לדרוש לראות על כר הדשא את השחקנים המלהיבים ביותר שיש באמתחתו ולא על הספסל. אין נבחרת בעולם שיש לה את הקונצנזוס לבחור רק 3 מתוך הרשימה: מסי, טבס, אגוארו, די מריה, לאבצי והיגוואין. זה מה שבאטיסטה עשה בשני המשחקים הראשונים כי הוא העדיף שלישיית נגרים (מסצ'ראנו, קמביאסו ובאנגה) על פניהם.
נגד קוסטה ריקה הוא עשה צעד קדימה, ויתר על אחד מהם ופתח "רק" עם מסצ'ראנו וגאגו. נקווה שבשלבים הבאים, וגם נגד ברזיל, אם יגיע משחק כזה, באטיסטה לא יחשוש ויאפשר לפחות לארבעה מתוך השישה המלהיבים יותר, לספק לעם הארגנטינאי את מה שמגיע לו ולהשכיח מעט את זכרון מראדונה.
הכתוב הינו טור דעה
