עונת 2009/10 מתקרבת לחצי הדרך, חלון ההעברות של ינואר כבר בפתח ואם נעשה סיכומי ביניים, אז יותר מדי הפתעות אין ברחבי אירופה. הליגה הספרדית היא מועדון סגור לשתי קבוצות, בפרמייר-ליג צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד נמצאות חזק במאבק האליפות שארסנל חושבת שהיא חלק ממנו וליברפול ממש לא, ובסרייה A אף אחת לא באמת מאיימת על אינטר.
אם בכל זאת ננסה למצוא את הבלתי-צפוי ולא את המובן מאליו, נצטרך להרחיק עד ספרד ובלגיה, שם משחקים 3 מהתגליות הגדולות ביותר במחצית הראשונה של העונה: רומלו לוקאקו, ילד בן 16 וחצי מאנדרלכט שכיהן עד לאחרונה כמלך השערים בליגה של ארץ השוקולד, איקר מוניאיין שהפך בגיל 17 לכוכב הכי גדול של אתלטיק בילבאו, ופדרו רודריגס מברצלונה.
עם כל הכבוד להצלחה המסחררת של הטנק (1.92 מ') הבלגי-קונגולזי ושל "מסי הספרדי", להפוך לשחקן הרכב אצל אלופת אירופה, מספר חודשים אחרי העונה הכי גדולה בתולדותיה, זה כבר הישג הרבה (!) יותר גדול. כמה גדול? 6 תארים יש לבארסה ב-2009? בלי פדרו, שניים מהם היו נמצאים עכשיו בארונות של שחטאר דונייצק (הסופר-קאפ האירופי) ואסטודיאנטס (גביע העולם לקבוצות), ולא בזה שבקאמפ-נואו.
האמת היא שפדרו הוא לא סיפור סינדרלה קלאסי של שחקן שעשה את כל המסלול של קבוצות הילדים, הנערים והנוער עד הפריצה הגדולה בליגה של הגדולים בגילאי 18-19. למעשה, פדרו כבר בן 22 וחצי, הוא שחקן אגף שמאל, בדיוק העמדה שבה משחק גיא אסולין, ורק לשם השוואה, מפרידות ביניהם 4 שנים – כמעט נצח אצל שחקן צעיר שרוצה להתפתח.
את הפואנטה בטח כבר הבנתם, שם המשחק וסוד ההצלחה של מספר 17 במדי הבלאוגראנה זו בעיקר הסבלנות. לעבור את כל הקאנטרה (מחלקת הנוער) של בארסה עד לקבוצה הבוגרת זה, מה לעשות, ממש לא קל ולמרות שה"משתלה" בלה מסיה נחשבת למפוארת באירופה, רבים מגיעים בקושי - אם בכלל - לקו הסיום, לא משתלבים ונאלצים לנדוד לקבוצות אחרות. פרטים אצל ג'ובאני דוס-סנטוס ומארק קרוסאס מסלטיק, שנחשב ליורש של גוארדיולה עד לפני שנה וחצי.
למען האמת, גם פדרו היה קרוב לאותו מסלול בכיוון אחד – אל מחוץ לקאמפ-נואו. הוא הגיע לברצלונה בגיל 17 מסן-איסידרו שבאיים הקנאריים והעביר את 3 שנותיו הראשונות במועדון - בקבוצת הנוער, בברצלונה ג' (שכבר נסגרה) ובברצלונה ב'. את ההזדמנות הראשונה בקבוצה הבוגרת הוא קיבל אמנם בעונת 2007/08, אבל ערך בה רק 2 הופעות תחת פרנק רייקארד והמשיך לשחק במילואים.
במהלך אותה עונה פדרו כבש 6 שערים במדי בארסה ב', עזר לה לעלות לליגה השלישית והמזל הגדול שלו היה שמי שהדריך אותו היה גוארדיולה. המעבר של מספר 4 האגדי לקבוצה הראשונה הפיח תקוות בקרב הקיצוני הצעיר, שמא סוף סוף הוא יקבל את הצ'אנס לצד מסי, הנרי, צ'אבי ושאר הכוכבים, בטח אחרי שהשתתף במשחקי טרום העונה וחתם על החוזה המקצועני הראשון שלו בקריירה עם סעיף שחרור מפלצתי של 75 מיליון יורו.
אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד. הזדמנויות ממשיות לא הגיעו, אלכסנדר חלב הועדף על-ידי גוארדיולה כמחליף של הנרי ואז הגיעו סוף העונה והקיץ, ופדרו - כבר בן 21, בלי עתיד ורוד באופק - עמד על פרשת דרכים. "אני יודע שקשה מאוד לשחק בבארסה ושלא אקבל הרבה צ'אנסים", אמר אז מי שבסך-הכל רצה לקבל צ'אנס להוכיח את עצמו, "אם אצטרך לעזוב, זו לא בעיה".
אלא שהקיצוני הספרדי לא ויתר, שוב נכלל על-ידי גוארדיולה בסגל למשחקי ההכנה וידע שזו ההזדמנות הגדולה שלו להוכיח שיש לו את זה. ועוד איך ידע. 3 שערים (מול אל אהלי, לוס-אנג'לס גלאקסי וסיאטל סאונדרס) ב-5 משחקים סידרו לו מקום בסגל הבוגר ופתחו לו את הדלת למסע הקסום שעדיין לא נגמר.
תנו לו צ'אנס, הוא משחק מהלב
פדרו המשיך את הכושר המצוין לתוך העונה עם כיבוש שער הניצחון (1:2) על אתלטיק בילבאו בסן-מאמס במשחק הראשון של הסופר-קאפ הספרדי וגול סופר-דרמטי מול שחטאר דונייצק בדקה ה-115 של הסופר-קאפ האירופי, שהכניס אותו לתודעה וחשף לעיני כל את היתרון הכל-כך גדול שלו: ניצול המצבים. כמה שחקנים אתם מכירים שיחליפו את איברהימוביץ' בדקה 81, יעשו דאבל-פס עם מסי 5 דקות לסיום ויכבשו את שער הניצחון בגמר? לא הרבה.
מקרי, למקרה שתהיתם, זה לא היה. מול דינמו קייב בליגת האלופות, הספרדי עלה מהספסל במחצית, בעט פעם אחת לשער וכבש את השער השני ב-0:2; נגד אלמריה פדרו פתח והראה שהוא מסוגל גם לקבל את הכדור עם הגב לשער, שלח טיל אדיר לחיבורים תוך כדי סיבוב וסידר לבארסה ניצחון 0:1; דודו אוואט ספג ממנו פעמיים מתוך 3 בעיטות בהפסד של מאיורקה 4:2 בקאמפ-נואו; מול אינטר, במשחק הגורלי בצ'מפיונס, הוא כבש בבעיטה היחידה שלו לעבר השער של ז'וליו סזאר, ולקולטוראל לאונסה האומללה הוא השחיל שלישייה בצמד המשחקים בגביע.
שכחנו משהו? אה, כן, יש עוד 2 שערים "לא ממש" חשובים. בחצי-גמר גביע העולם לקבוצות, פדרו עלה מהספסל כדי לכבוש – שוב, בבעיטה היחידה שלו לעבר השער – את השער השלישי ב-1:3 על אטלאנטה המקסיקנית לעיני יותר מ-41 אלף צופים באצטדיון שייח זאייד המפוצץ באבו-דאבי. פתאום זה לא כל-כך מפתיע, ואם תרצו – אולי אפילו די צפוי, שבגמר מול אסטודיאנטס הוא הבקיע את שער השוויון הדרמטי בדקה ה-88, שכפה הארכה ואיפשר לקטאלונים לזכות בתואר השישי שלהם ב-2009.
על הדרך פדרו, שהבקיע 12 שערים ב-24 משחקים מתחילת העונה ומדורג שלישי בטבלת הכיבושים של בארסה אחרי מסי ואיברהימוביץ' עם מספר הבקעות זהה לזה של השבדי, קבע היסטוריה כשהפך לשחקן הראשון אי-פעם שמבקיע ב-6 מסגרות שונות בעונה אחת (בליגה, בגביע, בליגת האלופות, בסופר-קאפים האירופי והספרדי ובגביע העולם לקבוצות).
נכון, הוא לא מהיר כמו מסי, אין לו משחק ראש כמו של זלאטן והוא בטח שלא ניחן בחוכמה ואינטליגנציית משחק ברמה של צ'אבי ואינייסטה, אבל למי שכונה פעם "פדריטו" (פדרו הקטן) והיום נקרא כבר PR17 (פדרו רודריגס ומספר חולצתו – 17. ברוח CR9 של כריסטיאנו רונאלדו, אם תרצו) יש קצת מכל דבר.
שליטה נהדרת בכדור ב-2 הרגליים, למשל, וגם עוצמה אדירה בבעיטות, זריזות, יכולת לשחק ב-2 האגפים (למרות שהוא בעיקר שחקן קו שמאל) וחוש נפלא לכיבוש שערים, בטח עבור מישהו שהוא לא חלוץ מרכזי טהור ואחד שעד חודש יוני עדיין חרך את אגפי בארסה אתלטיק בליגה השלישית בספרד. מה שעבד מול סנט אנדראו, בדאלונה ואיביזה, כך מסתבר, הולך לו גם נגד אינטר, דינמו קייב ומאיורקה.
ותודה לגוארדיולה
ועדיין, צריך להודות: סביר להניח שכל העונה המדהימה שיש לפדרו עד לרגע זה לא היתה באה לידי ביטוי אם הוא לא היה מקבל את ההזדמנויות, ואלו באו בעיקר אחרי שבארסה לא התחזקה במהלך הקיץ. גוארדיולה נפרד בפגרה - בין השאר ובנוסף לסמואל אטו שהוחלף באיברהימוביץ' – גם מאיידור גודיונסן (שהלך למונאקו), חלב (שטוטגרט), סילביניו (מנצ'סטר סיטי), מרטין קאסרס (יובנטוס) ו-ויקטור סאנצ'ז (חרז), למרות שבמקרה הזה, עזיבתו חיזקה את אלופת אירופה.
בארסה הביאה את מקסוול מאינטר, דימיטרו צ'יגרינסקי משחטאר והיתה מעוניינת גם בחאבייר מסצ'ראנו ופרנק ריברי, אבל אלו נשארו בליברפול ובבאיירן מינכן, וכך יצא שגוארדיולה נשאר עם סגל קצר יותר. "אם הייתי שחקן של ברצלונה, הייתי מרוצה עד הגג, בסיטואציה הזו כל אחד יקבל יותר הזדמנויות", כתב אז מאמן העבר האגדי, יוהאן קרויף, בטורו השבועי בעיתון הקטאלוני, "אל פריודיקו".
וההולנדי ידע על מה הוא מדבר. גוארדיולה, חניכו של אבי הדרים-טים, דוגל בשיטת הרוטציה אבל כשה"שמיכה" קצרה, כל אחד מקבל יותר דקות, וגם פציעות רציניות, פרט להיעדרות של אינייסטה בתחילת העונה, לא ממש היו בקאמפ-נואו.
עכשיו מתקרב לו חלון ההעברות של ינואר ובקטאלוניה שוב מדברים על חיזוק לעמדת הקיצוני השמאלי, בין השאר בגלל היכולת האיומה של הנרי - שמאז נגיעת היד מול אירלנד, נראה כמו הצל של עצמו – והחשש שפדרו, בעונתו הראשונה המלאה בקבוצה הבוגרת, לא יוכל להמשיך בקצב הכיבושים הנוכחי.
למען האמת, PR17 לא ממש זוכה להכרה לה הוא ראוי. אמנם מדובר עדיין בשחקן צעיר ויש שאומרים כי כל שער או בישול שלו הוא בונוס, אבל עדיין, קשה להתעלם מהתחושה שאם ריברי או דוד סילבה –לשם הדוגמא – היו כובשים את אותה כמו שמגיעה מפדרו, אף אחד לא היה מפקפק ביכולתם.
למרות הכושר המצוין שלו, לספרדי שאף הוזכר כמועמד לקבל זימון לנבחרת הבוגרת, אין עדיין את מעמד הכוכבות של מסי, הנרי או דני אלבס ולכן הוא יצטרך להמשיך ולהוכיח את עצמו. לעומת זאת, בעוד אחרים מטילים בו ספק, גוארדיולה יודע עם מי יש לו עסק והוא, והנשיא ז'ואן לאפורטה, כבר שללו את אפשרות הגעתו בינואר של רוביניו. אחרי הכל, PR17 הוא כבר מזמן לא פדרו "הקטן".
