מניתוח האבולוציה של משחק הכדורגל מתחילת המילניום הנוכחי ועד הלום עולה השאלה: האם להגיד בפה מלא שהענף הביא עמו איזושהי בשורה חדשה באותו פרק זמן? ובכן, התשובה היא כן ולא.

מחד, ההתפתחות היא חיצונית, ברמת המעטפת – העלייה בכוחן של רשתות השידור הובילה לכך שהחשיפה לכדורגל והזמינות שלו עבור האוהד הממוצע גדלו שבעתיים, המשחק שהיה "שייך לעם" כדברי הקלישאה, הפך גם לנחלתן של האליטות, בעוד שהכסף הגדול, הפך לגדול עוד יותר.

אולם בסופו של דבר, הכדורגל עצמו נותר אותו משחק שמרני. בשעה שבענפים כמו כדורסל וטניס נעשה בשנים האחרונות שימוש במצלמות כדי למזער את כמות הטעויות, קברניטי פיפ"א הגנו בחירוף נפש על החוקים של משחק הכדורגל בלהט ורק שלא יאבד מהתמימות שלו, את הכדורגל הכוללני לא המציאה ברצלונה אלא נבחרת הולנד של שנות ה-70 ואם כבר הגיעו שינויים הם היו קוסמטיים, למשל בחוק הנבדל כאשר בעבר הספק היה לטובת ההגנה וכיום הוא לטובת ההתקפה.

ובכל זאת, בסיכומו של עשור, יהיה זה פשע להתעלם מכמה תמורות שעברו על הכדורגל העולמי – להלן הטרנדים שהותירו את חותמם על הענף ב-10 השנים האחרונות.

אברמוביץ´, בקהאם וגווארדיולה. הותירו את חותמם (צילום: מערכת ONE)
אברמוביץ´, בקהאם וגווארדיולה. הותירו את חותמם|צילום: מערכת ONE

אוליגרכים


בנובמבר 2003, זמן קצר לאחר שרכש את מועדון הכדורגל של צ'לסי, נשאל רומן אברמוביץ' מדוע פעל כפי שפעל. בלי להניד עפעף השיב המיליארדר: "ברוסיה יש עשירים רבים. אנחנו לא חיים זמן רב, לכן מטרתנו היא להרוויח כסף ולבזבז אותו בשביל הכיף". כניסתו של רומן אברמוביץ', שבזבז קרוב למיליארד דולר ב-6 שנותיו בסטאמפורד ברידג', שינתה את כללי המשחק בפרמייר-ליג וגרמה במישרין להגעתם של אנשים כמו מלקולם גלייזר למנצ'סטר יונייטד, אלישר אוסמאנוב לארסנל ולגל השייחים שפקד לאחרונה את ארץ הכדורגל.

רומן אברמוביץ´. קנה שני תארים, ומה הלאה? (צילום: מערכת ONE)
רומן אברמוביץ´. קנה שני תארים, ומה הלאה?|צילום: מערכת ONE

השתלטותם של אנשי עסקים אמידים על עולם הכדורגל הביאה אומנם לדומיננטיות של הקבוצות האנגליות במפעלים האירופים ולסטנדרטים כלכליים חסרי תקדים, אך הוכיחה, שוב, שכסף הוא לא בהכרח ערובה להצלחה. אומנם צ'לסי זכתה בשתי אליפויות רצופות די בסמוך לרכישתה ע"י הטייקון הרוסי, בדומה לבית"ר ירושלים בתקופת ארקדי גאידמק, אולם מנגד לא חסרים כישלונות (מנצ'סטר סיטי) ובסופו של דבר צריך לזכור שכסף מוביל לא פעם לשיגעון גדלות ושכמה מאותם אוליגרכים/שייחים (חלקם גם לא אנשים יציבים במיוחד) יכולים מתישהו להשתעמם מ"הצעצוע" החדש שלהם ולהביא הרס על המועדונים.

סרייה מה?


הזמן: אמצע שנות ה-90, ימי ראשון בערב. המקום: ערוץ 1, "כדורגל עולמי". הרבה לפני שקללת "שלם וצפה" פקדה גם את מחוזותינו, ניתן היה לראות כדורגל איכותי באין מפריע והכדורגל הזה הגיע מאיטליה, ארץ המגף והסטייל, שהתהדרה בקבוצות כמילאן ויובנטוס אשר שלטו ביד רמה בכדורגל האירופי של סוף המילניום הקודם, פנטזיונרים כבאג'יו, דל פיירו וזידאן, ופרסונות כמו אריגו סאקי ופאביו קאפלו שנתפסו כסמלים למקצוענות וכמודלים לכל מאמן מתחיל באשר הוא. אבל בשנים האחרונות משהו קרה וגם זכייתה של נבחרת האזורי במונדיאל 2006 לא הצליחה למנף בחזרה את הסרייה A, פעם הליגה הטובה בעולם, שפשוט החווירה אל מול מקבילותיה באנגליה ובספרד.

איטליה חוגגת. בואו לשחק בליגת החלומות (רויטרס) (צילום: מערכת ONE)
איטליה מניפה את גביע העולם ב-2006 (רויטרס)|צילום: מערכת ONE

סיבות? לא חסר - הכסף הגדול שגרם לנהירה של שחקנים כזידאן, קאקה, רונאלדו ושבצ'נקו אל אריות הכדורגל, פרשת הטיית המשחקים ("קאלצ'יופולי) שריסקה את יובנטוס והטילה בספק את האמינות של הליגה, מיעוט הצופים והכדורגל הטקטי שהמאיס את עצמו על ציבור האוהדים. אם בעבר הליגה האיטלקית קסמה גם לבנות המין הנשי, הרי שדייויד בקהאם, כריסטיאנו רונאלדו ואחרים נתנו את ההוכחה שבחורים יפים יש גם במקומות אחרים על גבי הפלאנטה.

המקרה של אינטר, שרמסה ודרסה כל יריבה מקומית אולם בשום שלב לא איימה על התואר בליגת האלופות, הוא ההוכחה הגדולה ביותר לאוזלת ידה של הסרייה A, שמעבר לכך גם מותגה כבית קברות לשחקנים (ריבאלדו, רונאלדיניו, בקהאם) או כמעוז הקשישים וכמקום לסיים בו הקריירה (מאלדיני, אינזאגי, קאפו), MLS לעשירים.

רונאלדיניו מאוכזב (GettyImages) (צילום: מערכת ONE)
רונאלדיניו. הלך ודעך בארץ המגף (GettyImages)|צילום: מערכת ONE

חוס הידינק


בדרום קוריאה כבר החלו בבניית האצטדיון על שמו, באוסטרליה הריצו קמפיינים שקראו למנותו כראש ממשלה וברוסיה הוא שבר שיאי רייטינג טלויזיונים ועקף בסקרי פופולאריות אפילו את הנשיא ולדימיר פוטין. אין ספק, לכל מקום אליו הגיע חוס הידינק בעשור האחרון, ההצלחה לא איחרה לבוא - שלוש אליפויות כמאמן פ.ס.וו איינדהובן, מקום רביעי עם דרום קוריאה במונדיאל 2002 (ככל הנראה, ההישג הגדול ביותר של מאמן במעמד אליפות העולם), שמינית גמר עם נבחרת אוסטרליה במונדיאל 2006 (אחרי הפסד לאיטליה בדקה ה-90 בפנדל שלא היה ולא נברא), חצי גמר עם רוסיה ביורו האחרון וזכייה עם צ'לסי בגביע האנגלי.

 "לפני שנתיים נפגשתי עם חוס בהולנד וביקשתי לגעת בידיו", סיפר חלוצה של ארסנל, רובין ואן פרסי, טרם המפגש עם הידינק בחצי גמר הגביע אשתקד. "הוא שאל אותי 'למה' והשבתי: 'כי כל מה שאתה נוגע בו הופך לזהב'". האבסורד הוא שדווקא ממעמד של פייבוריט, כשל הידניק בניסיונו להוביל את רוסיה למונדיאל בדרום אפריקה וניפץ במעט את מיתוס הקוסם/האביר על הסוס הלבן שנוצר לו.

חוס הידינק. הידעתם שבדרום קוריאה הוא מחזיק בתואר דוקטור? (רויטרס) (צילום: מערכת ONE)
חוס הידינק. הידעתם שבדרום קוריאה הוא מחזיק בתואר דוקטור? (רויטרס)|צילום: מערכת ONE

חלוץ מרכזי – דור הולך ונעלם


בעבר רחבת ה-16 היתה נחלתם/משכנם של חלוצים אימתניים כמו גרד מולר, גבריאל באטיסטוטה ומרקו ואן באסטן, "מספרי 9 קלאסיים" כמו שנהוג לומר. כמה דורות לאחר מכן ובכדורגל של שנות ה-2000, כבר אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בזן נכחד של שחקנים. דידייה דרוגבה ורוד ואן ניסטלרוי הם אולי השרידים האחרונים של אותו פיבוט אימתני, ששולט ברחבות וזורע פחד בקרב הגנת היריב.

בשנים האחרונות הטרנד הקיים הוא ליצור חצאי חלוצים ואם הם מוכשרים בעוד אספקטים של המשחק אז מניידים אותם במידת הצורך לאגפים ולעיתים אף נותנים להם חופש התקפי מוחלט. תיירי הנרי של ארסנל הוא הדוגמא המובהקת לכך, גם כריסטיאנו רונאלדו עונה להגדרה, אפילו ליאו מסי – שלושתם יכולים לשחק בצד, במרכז, כחלוצים שניים ובסיטואציות מסוימות גם כחלוצי מטרה.

באטיגול. פעם היו חלוצים אמיתיים (רויטרס) (צילום: מערכת ONE)
באטיגול. פעם היו חלוצים אמיתיים (רויטרס)|צילום: מערכת ONE

בארץ, הניסיון ליצור שחקני התקפה כלבויניקים גרם לאפקט ההפוך. דוגמאות? לא חסר. שלומי ארבייטמן, מוחמד גדיר ועמית בן שושן הם רק כמה שחקנים שגדלו כמספרי 9 גרידא והוסטו לצדדים רק כדי לפנות מקום לזרים בתפקידם המקורי – ברוב המקרים זה לא עבד. במחשבה שניה, כמה הנרי, רונאלדו, מסי ובנזמה כבר יש?

קשר 50/50


אם פעם חוליית הקישור בקבוצת כדורגל היתה מורכבת משחקנים שמצטיינים בצד ההתקפי לצד שחקנים שאמונים על החלק ההגנתי, אז כיום עם התפתחות הכדורגל הכוללני והמודרני נוצר אבטיפוס חדש, מעיין כדורגלן אולטימטיבי שיש בו את שני המרכיבים. הקלישאה אומרת: "אם תגן ולא תתקוף – לא תנצח" ולהיפך, "אם תתקוף ולא תגן – תפסיד".

צ´אבי. אדריכל הניצחון (GettyImages) (צילום: מערכת ONE)
צ´אבי. אדריכל הניצחון (GettyImages)|צילום: מערכת ONE

ובכן, לשם כך מצאו פתרון – שחקן שעושה את הכל. בארץ, הקשר הראשון ששילב הגנה והתקפה ברמה גבוהה היה משה סיני בשנות ה-80. שני עשורים מאוחר יותר ואותו קשר "50-50" כפי שנהוג לקרוא לו בז'רגון המקצועי, הוא אולי התפקיד הנפוץ ביותר בכדורגל העולמי - מיכאל באלאק, צ'אבי, דקו, סטיבן ג'רארד ואחרים הם דוגמאות בולטות לשחקנים שמשלבים את שני המרכיבים. אומנם יש שחקני התקפה טובים מהם, כמו גם שחקני הגנה, אבל הסינתזה בין אותן מעלות מהווה תוצר קטלני ומצרך חשוב לכל מאמן. 

פרו אבולושן סוקר, פיפ"א


כחלק מהקדמה הטכנולוגית נוצרה שאיפה להפוך את משחקי הכדורגל בקונסולות השונות לקרובים במידת האפשר לדבר האמיתי. בשלב כלשהו במהלך העשור ומבלי ששמנו לב, משחקי וידאו כמו סדרות "פיפ"א סוקר" ו"פרו אבולושן סוקר", כבשו את אוהדי הכדורגל בעולם כולו ובמידה מסוימת אף התעלו על הסוקר האורגינל בעצמו. הביטוי "תוצאה של פלייסטיישן" הפך לשגור בפני הציבור הרחב ומוזכר מדי שני וחמישי בהקשרן של קבוצות אטרקטיביות אשר מרבות לכבוש כמו ברצלונה וארסנל.

פלייסטיישן (ONE) (צילום: מערכת ONE)
מי יותר טוב - מסי במציאות או מסי של הפרו? אתם תחליטו|צילום: מערכת ONE

יתרה מכך, גם השחקנים עצמם גילו את עולם משחקי הוידאו ותעיד על כך חברתו של רונאלדיניו שפרט לתיאור פרטני של ביצועיו במיטה במהלך תקופת מונדיאל 2006, סיפרה כי בין אקט לאקט נהג להתרענן במשחק "פרו" (בינינו, מה עוד גבר צריך?). אותו רונאלדיניו גם תירץ את יכולתו הירודה במדי מילאן באומרו: "אני לא שחקן פלייסטיישן" ואילו ליונל מסי לא התבייש להצהיר בפה מלא כי: "מסי של המשחק עושה דברים הרבה יותר מסובכים מאשר במגרש עצמו". לא ברור איך, אבל בסופו של דבר היוצרות התהפכו והשאיפה של השחקן האמיתי היא לחקות את הדמות שלו במשחק, שהיא בכלל פרי דמיונו של מפתחי התוכנה. מישהו אמר באג 2000?

רכילות


מאז ומעולם היו ספורטאים למושא הערצתם של מיליונים ברחבי העולם, אולם אם בעבר היה זה בשל הישגיהם על המגרש, כיום עלילותיהם ואורח חייהם מחוצה לו קיבלו משנה תוקף ולעיתים אף האפילו על הסיבות שהפכו אותם לכוכבים מראש. אין הצדקה אחרת לכך שדייויד בקהאם, לא המוכשר ביותר שבחבורה, הפך בין רגע לכדורגלן הנערץ והעשיר עלי אדמות, כאשר ביצועיו על הדשא מתגמדים לנוכח מגוון התספורות והמאהבות שהוא מחליף.

רונאלדו ופאריס הילטון ב&
לילה אחד בפאריס. היורשת לבית הילטון תפסה כותרת על חשבון רונאלדו (&"סאן&")|צילום: מערכת ONE

רכילות הפכה בשנים האחרונות, רבות בזכות החדירה של האינטרנט לבתים רבים, לחלק אינטגרלי מהכדורגל ולעיתים אף למעניין ממנו, כשרמת הנבירה, החיטוט והמעקב אחרי הכוכבים הגדולים עלתה בכמה רמות ממה שהורגלנו קודם לכן. נוסף על כך, מדור הרכילות הפך למקום שמעלה כוכבים על נס ובו במקביל מחכה שיתרסקו – כך היה כשרבקה לוס תיעדה את עלילותיה עם בקהאם בין הסדינים (יש לציין, תמורת למעלה מחצי מיליון פאונד) וכשפאריס הילטון התעלקה על כריסטיאנו רונאלדו כדי לקבל עוד כותרת. כעת נותר רק לשאול: האם יצר המציצנות גדול מהאהבה למשחק?

שחקני עבר גדולים נזרקים למים העמוקים


שאלת מינויו של אייל ברקוביץ' למאמן נבחרת ישראל עוררה מחדש דיון עתיק שנים וחסר תשובה חד משמעית – האם יש לתת לשחקן עבר, גדול ככל שיהיה, את משבצת המאמן ללא כל ניסיון באימון? ובכן, שני צדדים למטבע. פרנץ בקנבאואר, שהוביל את נבחרת מערב גרמניה לזכיות במונדיאל, הן כשחקן והן כמאמן, הוא המקרה המובהק להצלחה. מאידך, הכישלון הנחרץ של דייגו מראדונה במוקדמות מונדיאל 2010 משקף את המקרה ההפוך. 

מראדונה (רויטרס) (צילום: מערכת ONE)
מראדונה (רויטרס)|צילום: מערכת ONE

בכל אופן, אי אפשר היה להתעלם בעשור האחרון מהתאוצה שהטרנד הזה תפס – פפ גווארדיולה, יורגן קלינסמן, מרקו ואן באסטן, רודי פלר, לאונרדו, אלי אוחנה ואבי נמני קיבלו קבוצות/נבחרות גדולות מיד לאחר שפרשו, לאחדים היתה זו גם המשרה הראשונה בקריירה החדשה שלהם כמאמנים. חשוב תמיד לזכור כי האויב של כל אותם שמות היה ויהיה רף הציפיות שיצרו כשחקנים והציפייה שיהפכו לאגדות גם כמאמנים. לנו נותר לראות האם הטרנדים יגיעו גם אל יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון...