יום שני האחרון, קצת אחרי חצות. חבר שגר על גדות נהר המרסי בליברפול, וולטר, פונה אלי בתוכנת מסרים מיידית כזו או אחרת ורושם - "די, מספיק לי. אני מאמין שיהיה שלום עולמי לפני שליברפול תיקח אליפות". אני מנסה לעודד אותו ולספר לו שזה היה ידוע מראש ושהאכזבה שלו נובעת רק מרמת הציפיה שהוא פיתח לחבורה בינונית וחסרת מזל שעדיין לובשת את המדים האדומים.
"האמת אתה צודק", וולטר יורד קצת מהעץ, "אבל אחרי שבעונה שעברה היינו כל כך קרובים וכולן נחלשו יותר מאיתנו, ממש חשבתי שזה שלנו. עכשיו, אחרי 12 מחזורים, אני כבר בטוח שזה גמור".
תריסר מחזורים עברו על הליגה האנגלית וכבר אפשר לנתח. למה הקבוצה שהשפילה את ריאל מדריד בעונה שעברה בצ'מפיונס ונצמדה למנצ'סטר יונייטד במאבקי הליגה תוך כדי תצוגות כדורגל, לא מצליחה לשמור על יתרון ביתי מול ברמינגהאם או לצלוח בקלות בית בצ'מפיונס המכיל את ליון, דברצן ופיורנטינה? לפניכם, אולי, חלק מהתשובות.
בלי מזל, עם פציעות וללא תירוצים
"הבלון שהתפוצץ" - אין כותרת ראויה מזו כדי להסביר את 12 המחזורים שעברו על הקבוצה של רפא בניטז וזה אפילו מבלי להשתמש בדו-משמעות שנתנו דארן בנט וסנדרלנד אחרי השער בעזרתו של הבלון/כדור חוף במחזור ה-9.
אם טרום העונה היה ברור שרוב קבוצות הליגה האנגלית הבכירות נחלשו או לכל היותר נשארו במקום, אז ליברפול, שכמעט הצליחה לנגוס למנצ'סטר באליפות אשתקד, נראתה כאחת שהצליחה להשאיר את הכוכבים הגדולים שלה ותצליח להילחם על התואר גם השנה, דבר שנראה כרגע כמצחיק לכל הפחות.
אמנם גם בעונה שעברה סטיבן ג'רארד ופרננדו טורס החמיצו משחקים בתחילת העונה בשל פציעות אבל אז הצליחו האדומים להתגבר ולהתעלות, דבר שלא קורה העונה. לספרדי אין מחליף או אפילו משהו דומה לזה, גם לא לקפטן.
לצ'אבי אלונסו ולאלברו ארבלואה שחזרו לבירת ארץ מולדתם, מדריד, אולי יש אבל המחליף של אחד (אלברטו אקוויאלני) הגיע פצוע והחל לשחק רק עכשיו והמחליף של השני (גלן ג'ונסון) מתקשה לשלב בין הגנה להתקפה ומקפיד להפקיר את אחד מצידי המגרש, מה שיוצר עומס וקושי על שחקנים כמו דירק קויט והבלמים שצריכים לסייע לו.
ברשימת הפצועים העונה כבר הלכו וחזרו: ג'רארד, טורס, בניון, ריירה, אקוויאלני וגלן ג'ונסון ויד חוסר המזל עוד נטויה.
כל זה מתקשר למקסם השווא שבנו לעצמם האוהדים וגם אנשי ליברפול לקראת העונה, מקסם שנראה כיום פאתטי כמו שנראה פפה ריינה בשעה שניסה לרדוף אחרי כדור החוף במקום כדור המשחק שהתגלגל לו לרשת וקבע הפסד נוסף, חמישי במספר.
בעונה שעברה ליברפול שיחקה הרבה מעל לרמה שלה ולא להיפך. זו לא קבוצה שמתקשה לחזור לרמתה, זו קבוצה שחזרה למידותיה ומימדיה כשתוסיפו לזה את העובדה שלא ממש הולך להם, תקבלו חבורת שחקנים שבנובמבר כבר לא פונקציה באף מפעל בו הם משתתפים.
עזיבה של שחקנים שהחלישו את ההגנה
אם בכל זאת נכנס להבדל בין ליברפול שנחלה שני הפסדים בלבד בליגה לאורך עונה שלמה בעונה שעברה, לעומת ליברפול שכבר סופרת חמישה בתום שנים עשר מחזורים (כולל הפסד בית) ניגש תחילה למי שהגיע ולמי שעזב ובעיקר על ההשפעה הסמויה שלהם על ההגנה שנראית חשופה מתמיד.
צ'אבי אלונסו בצוותא עם חאבייר מאסצ'רנו איישו את הקישור האחורי של האדומים אשתקד ועשו עבודת צוות שנתנה הרבה אוויר להתקפה ולהגנה. שניהם ידעו את מקומם וגרמו אחד לשני להראות טוב יותר. מאז שאלונסו עזב, מאסצ'רנו נראה הרבה פחות טוב ונכשל בעיקר בצד ההגנתי יחד עם תרומה כמעט אפסית בחלק ההתקפי. לוקאס לייבה הברזילאי הוא זה שמרבה לעלות להתקפה בלי הרבה תרומה סטטיסטית או אפילו אופטית למשחק ומוסיף חוסר אחריות מול השער ואיבודי כדור סתמיים.
הנטל ההגנתי עובר למאסצ'רנו שלא ממש מצליח להתמודד איתו ומשם לבלמים: ג'יימי קראגר ומרטין סקרטל. קראגר הוא זה שבד"כ פותח יחד עם אחד מהשניים שהוזכרו והחולשה שלהם נובעת מהעומס שמגיע מהאמצע אבל גם מכיוון המגנים: גלן ג'ונסון, אמיליאנו אינסואה ופאביו אאורליו. ג'ונסון מימין ואחד מהשניים משמאל לא ממש מבינים איך לסנכרן את העבודה ההגנתית עם ההתקפית ואיך לעשות העבודה הזו באופן מבוקר שלא יפקיר את האמצע הלא מרשים של ההגנה הרפה של רפא.
מכאן מגיעים השערים הקלים שסופגת הקבוצה, 18 שערים אחרי 12 מחזורים לעומת 27 אחרי עונה שלמה של 38 משחקים. נתון מרשים לכל הדעות.
הסתמכות על שחקנים בינוניים למטרות גדולות
"מילים גדולות לאנשים קטנים", היא כותרת ספר הילדים של ג'יימי לי קרטיס וזו ליברפול. רפא בניטז הכריז טרם העונה שהוא הולך על כל התארים אבל נדמה שהוא שכח להסתכל מה יש לו בנדן לפני שהוא שלף את החרב.
אם נסתכל על מועדונים נוספים שמכריזים על מטרות דומות אפשר למצוא אצלם בהרכב לפחות ארבעה שחקנים שמוגדרים בדרג הראשון של העמדה שלהם באירופה בנוסף לשחקנים תומכים מהדרג השני. במועדון האנגלי יש שניים מהדרג הבכיר, סטיבי ג'י ופרננדו טי, והרבה מאוד שחקנים מהדרג השני ואף מהדרג השלישי.
יוסי בניון, דירק קויט, ריאן באבל, דויד אנגוג, אלברט ריירה, אלברטו אקווילאני ואנדרי וורונין הם כולם שחקנים מדרג שני ולמטה מזה, שיכולים להיות שחקנים משלימים טובים מאוד אבל רחוקים מלהוביל קבוצה. כשטורס וג'רארד לא משחקים המועדון הענק מתגמד ונשארים דברים כמו הקהל, הסמל והסיסמאות.
דירק קויט המשקיען הצליח להבקיע 16 שערים בעונה שעברה והוסיף 10 בישולים בכל המסגרות. יוסי בניון סיים עם 9 כיבושים ושישה אסיסטים. סה"כ 25 שערים ו-16 בישולים משני שחקנים שציפו מהם להרבה פחות. במקום לצפות ולהבין שהשניים לא בטוח יצליחו לשמור על הכושר הזה, בנה עליהם בניטז את כל פתיחת העונה והשניים עושים באמת מעל ומעבר אבל כדי לרוץ על כל התארים זה רחוק מלהספיק.
הווה עתיד ורפא בניטז
הכישלון הוא עצום. המצב בצ'מפיונס ליג קשה וליברפול עשויה למצוא את עצמה בחוץ כבר בשלב הבתים. בגביע הליגה הם כבר בחוץ ובליגה עצמה מהצהרות אליפות עברו לחלומות על מקום בליגת האלופות בעונה הבאה. על זה צריך לתת את הדעת אדם אחד, רפא בניטז.
אם יצליחו בקבוצה לעלות לשלב שמינית הגמר נדמה שרפא יקבל צ'אנס להביא שחקן או שניים בחורף ולהתמודד בזירה שהוא כל כך אוהב ומרבה להצליח בה, ליגת האלופות. אם גם זה לא ילך אפשר להגיד בביטחון שזה הזמן להיפרד מהספרדי שידע הרבה עליות ומורדות בקבוצה. סוף הפרק שלו יפתח פרק חדש בהיסטוריה של המועדון ואולי בפרק הזה ליברפול לוקחת סוף סוף אליפות ונותנת לאוהדים שלה את הדבר היחיד שכבר 20 שנה הם שרים בשבילו.
