בלילה שבין חמישי לשישי, סביר מאוד להניח שיו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, הזמין בקבוק שמפניה מהמלון בו הוא נמצא בשוויץ. הוא בהחלט יכול להרשות לעצמו. אחרי הכל, לוזון עשה את מה שיושבי ראש אחרים לפניו לא עשו, והביא לכאן טורניר גדול לראשונה בהיסטוריה – יורו 2013 לנבחרות צעירות.
בקרוב מאוד יחלו בהתאחדות לכדורגל לחשוב הרבה מעבר ללוגו של היורו, בדמות הקקטוס החייכן עם הכדור למרגלותיו. יש לחשוב ברמה הארגונית והתפעולית ומהר, כדי להראות שגם אנחנו, בישראל הקטנה, יכולים לעשות את זה, בדיוק כמו הגדולות.
למאמן הצעירה, גיא לוזון, יש הרבה עבודה. בפן המקצועי, בהתאחדות צריכים לחשוב על משחקי ידידות ברמה גבוהה מול נבחרות מהדרגים הבכירים באירופה בשנה ובשנתיים הקרובות. אחרת, נמצא את עצמנו במצב די מביך מבחינת יכולת. לוזון יכול לשדרג את עצמו ואת שחקני הנבחרת ולהביא אותם מוכנים לטורניר היוקרתי.
מעבר לפן המקצועי, הדבר החשוב ואולי המדאיג ביותר הוא הפן הארגוני. האם ישראל מסוגלת לקחת על עצמה פרויקט שכזה? מסתבר שהדברים לא מסובכים כל-כך כפי שחושבים וישראל אפילו יכולה להיות גאה מאוד במצב שבו היא נמצאת.
יתרון ראשון: אנחנו קטנים
ישראל תמיד ראתה בגודלה המזערי ביחס למדינות אחרות חיסרון. במובנים רבים מדובר אכן בחיסרון, אבל כאשר מדובר באירוח טורניר, זה יכול להיות יתרון גדול. אוהדים של נבחרת אחרת לא ירגישו נורא לנוע בין ערים בישראל. זה ייקח להם שעה, גג שעתיים, אם הרכבת כמובן תגיע בשלום.
המודל הזה התגלה לעולם רק לפני פחות מחודשיים, אז הוחלט שקטאר תארח את מונדיאל 2022. קטאר קטנה אפילו יותר מישראל והאצטדיונים שיארחו את הטורניר יתפרשו על פני שטח קטן מאוד, בהשוואה למדינות אחרות שאירחו טורנירים גדולים. המצב אצלנו די דומה.
כל נבחרת בטורניר תקיים לפחות שלושה משחקים (שני בתים בני ארבע נבחרות). השחקנים לא ייאלצו לטוס למשחקים שלהם ולחוש בעייפות הרבה שתצטבר ותשפיע עליהם. המרחק בין נתניה לפ"ת, או בין חיפה לת"א ממש לא נורא.
יתרון שני: מספר הנבחרות המשתתפות
כידוע, בטורניר היורו עד גיל 21 משתתפות רק שמונה נבחרות. אמנם מעט, אבל זה מונע מאיתנו לוגיסטיקה גדולה ומסובכת מאוד של אירוח 16 או 24 נבחרות, שינוע שלהן, סידורי לינה, אבטחה ועוד.
העובדה שמשתתפות רק שמונה נבחרות תביא לכאן את המדינות עם הכדורגל הטוב ביותר באירופה. זה אומר שלארץ יגיעו סקאוטים מקבוצות גדולות באמת – מספרד, מאיטליה, מאנגליה, ולא מהליגות הבלגיות, הבולגריות והסלובקיות. אם ישראל תשכיל לשחק טוב, אולי נראה גם שחקנים שיבצעו התקדמות גדולה באמת בקריירה.
היתרון הגדול באמת: הטורנירים הקודמים
ישראל תארח ב-2013 את הטורניר ולשם כך יש לה שנתיים וחצי על מנת להתארגן. אבי לוזון הראה בוודאי לכל מי שדרש את התוכניות הארגוניות ואת האצטדיונים שאמורים להיות מוכנים עד לשריקת הפתיחה של הטורניר ואפילו הרבה לפני כן. אבל כמה אצטדיונים באמת צריך כדי לארח יורו לנבחרות צעירות?
בסך הכל מדובר ב-16 משחקים, לא אופרציה מורכבת וגדולה כל כך. כל המשחקים נפרשים על פני כשבועיים, מהמשחק הפותח ועד למשחק הגמר.
נלך לשנת 2007, אז אירחה הולנד את הטורניר וגם זכתה בתואר אחרי ניצחון על סרביה. זו גם היתה השנה בה ישראל השתתפה בטורניר הגדול לראשונה בתולדותיה. הולנד הסתפקה בארבעה אצטדיונים בלבד שאירחו את כל 16 המשחקים: בארנהיים (30,000 מקומות), בהירנביין (28,000), בכרונינגן (20,000) ובניימיכן (13,000). זה בהחלט הספיק לה, שכן במשחקים קטנים יחסית, כמו בין ישראל לבלגיה, נכחו כ-5,000 איש ובמשחקים גדולים נכחו קצת יותר מ-20,000 איש.
בשנת 2009 עשתה זאת שבדיה, שגם היא אירחה בארבעה אצטדיונים בלבד. בניגוד להולנד, השבדים אפילו לא השתמשו בכל קיבולת האצטדיונים שלהם. האצטדיון הגדול ביותר שהעמידו השבדים היה במאלמו (24,000 מושבים). שלושת האצטדיונים הנוספים היו בגטבורג (19,000), בהלסינגבורג (17,000) ובהאלמשטד (15,000, מתוכם השתמשו רק בחצי). ובכל זאת, הטורניר היה מוצלח במיוחד והגמר שנערך במאלמו מילא כמעט את כל האצטדיון.
דנמרק שתארח בקיץ הקרוב את הטורניר, תשתמש גם היא בארבעה אצטדיונים. בניגוד לשתי המדינות הקודמות, הדנים ישתמשו הפעם באצטדיונים קטנים בהרבה. הגדול ביותר נמצא באורהוס, העיר השניה בגודלה בדנמרק, שמכיל כ-20,000 מקומות בלבד ובו ייערך גם הגמר. יתר האצטדיונים: אלבורג (10,000), הרנינג (9,500) ו-ויבורג (9,500).
אז מה יהיה בישראל 2013?
אחרי שראינו שהמצב לא נורא כל-כך, אנחנו יכולים להיות גאים כבר במצב הנוכחי שלנו. ההתאחדות יכולה להעמיד לצורך הטורניר שלושה אצטדיונים. הראשון הוא כמובן בלומפילד המכיל כ-15,500 מקומות ישיבה ונמצא ביפו, מה גם שהמיקום קרוב מאוד למלונות רבים. השני הוא טדי הירושלמי, השני בגודלו בארץ המכיל למעלה מ-21,000 מקומות.
האצטדיון השלישי, מה לעשות, הוא אצטדיון ר"ג העצום. אבל השאלה הגדולה היא אם בכלל צריך את האצטדיון הזה בטורניר. הקונצנזוס כאן בארץ הוא שלא מדובר בפנינה גדולה שישראל יכולה להתגאות בה באירופה ובעולם. מה גם שלמעלה מ-40,000 מקומות לא ממש נחוצים ליורו עד גיל 21, כמו שהספקנו לראות.
עכשיו כל מה שנשאר הוא לסיים פרויקטים. האצטדיון הנבנה בנתניה שסובל מסחבת ומבירוקרטיה, צריך להיות מוכן עד 2013, עם כל הכבוד. מתוכננים בו בשלב הראשון 16,000 מושבים. אבל גם אם הבירוקרטיה בעיר תימשך, אפשר להסתדר בלעדיו.
אצטדיון סמי עופר הנבנה בחיפה עשוי להיות מוכן עד 2013 ויש האומרים שהוא יהיה המפואר ביותר בישראל. בימים אלו הבניה מואצת וייתכן שהאצטדיון יהיה מוכן כבר ליורו ב-2013. אסור לנו לשכוח אצטדיון פוטנציאלי לאירוח שבנייתו מסתיימת בימים אלו – האצטדיון בפ"ת, שמתאים כמו כפפה ליד לטורניר ויכיל כ-12,000 מקומות עם פתיחתו.
העמדה של ארבעה אצטדיונים היא בהחלט משימה אפשרית ואפילו קלה, אם נרשה לעצמנו להשוויץ קצת. במקרה הקיצוני והטוב, נוכל להרשות לעצמנו אפילו לבחור באילו אצטדיונים לארח. דרכי תחבורה נוחות יעזרו לטורניר הזה לעבור בצורה חלקה ובתחום הזה יש לנו הרבה מה לשפר, אבל ניתן להציע פיתרונות נקודתיים לנושא.
הקרדיט הולך כמובן לאבי לוזון, ואם הכל יילך כמו שצריך, ישראל גם תקנה את מעמדה באירופה כמי שמסוגלת להעמיד טורנירים גדולים. אולי יום אחד גם נזכה לראות טורניר בקנה מידה גדול הרבה יותר, כאן בבית. אבל זו כבר משימה הרבה יותר מורכבת.
