אמיר פישר ז"ל היה בדרך הנכונה להיות כדורגלן מקצועני. הוא למד כדורגל בגאנה, בה גדל, ולאחר מכן עבר ל-FC בוהמיינס הצ`כית. בגיל 18, הוא היה צריך לקבל החלטה - להמשיך עם הכדורגל או להתגייס לצה"ל. ההחלטה הזו, בסופו של דבר, חרצה את גורלו וב-7.10 הוא נפל בקרבות על כפר עזה. אביו של אמיר, שרון, סיפר עליו בפרוייקט מיוחד של ערוץ הספורט לציון ה-7.10.
"באותה שבת, אמיר סגר שבת עם החבר`ה של הצוות בבסיס. בשעה 07:30 ראינו ווטסאפים מחוקים מהטלפון ופושים של חדשות והתקשרנו אליו. הוא אמר `אין לי כל כך זמן לדבר, אנחנו מוקפצים לדרום. אמרנו לו `תשמור על עצמך, אנחנו אוהבים אותך`, וזו היתה השיחה האחרונה. יש חבר לצוות של אמיר שהוא תושב כפר עזה. עם ההגעה לקיבוץ, בסביבות השעה 09:30, הם נתקלים בכ-50-60 מחבלים על הדשא, ברחבה החיצונית, מתפתח קרב יריות, הם מצליחים להרוג מספר מחבלים ואז שאר המחבלים נכנסים פנימה לתוך הקיבוץ, בורחים. הם מתחילים לטהר בתים, עוברים בית ראשון, שני, שלישי, מתחילים לטהר אותו ממחבלים. ואז, בין הבית השלישי לרביעי, ממארב של מחבלים, אמיר נהרג. אמיר נפל במרפסת ביתה של ליאורה איילון ב-11:07".
ספר על אמיר ועל החיבור שלו לספורט
"אמיר היה ילד נשמה, ילד מדהים, חבר טוב, בן אוהב. הוא היה ילד שובה לב. מגיל צעיר הוא התחיל לרוץ וישר חיבב את הכדור. רוב ילדותו אמיר עשה בגאנה, מגיל 9 עד 18. הוא חלם להיות כדורגלן מקצועי. הוא עשה הכל בשביל להתמקצע בכדורגל. בסוף הוא הגיע לקבוצה בצ`כיה, FC בוהמיינס בפראג".
ואז הוא היה צריך לקבל החלטה
"הוא התחיל לשמוע שאנשים מדברים על הצבא ואז התחיל לחלחל שהוא כנראה מפספס משהו שכל הישראלים עושים והוא החליט להתגייס. הוא התגייס לשלדג, עשה מסלול של שנה וחודשיים. אחרי שנה וחודשיים הוא הודח משלדג ורק חיפש לעשות משהו משמעותי אחר ונלחם להגיע ליחידת דובדבן. הוא הרגיש שהוא הגיע הביתה. בשבת הראשונה שהוא יצא הביתה, הוא אמר `בשלדג היו לי חברים, כאן יש לי אחים`".
איך עברה השנה הזו?
"שנה קשה, שנה שאנחנו לא מאמינים שאמיר לא איתנו. אנחנו תופסים עצמנו ואומרים `איך זה יכול להיות, איך זה קרה לנו. איך הדבר החתיך הזה, היפה הזה, האוהב הזה, לא נמצא איתנו?`. שנה שאנחנו עסוקים בלהנציח את אמיר בכל דרך אפשרית. ערכנו טורניר כדורגל לזכרו. בטורניר נרשמו 14 קבוצות והיה מאוד מרגש ומכבד וזה משהו שאנחנו הולכים להמשיך איתו מדי שנה. אנחנו מתכוונים להמשיך בהנצחה הזו בשנים הבאות, שאנחנו יכירו את אמיר ויכבדו את זכרו".
"באותה שבת, אמיר סגר שבת עם החבר`ה של הצוות בבסיס. בשעה 07:30 ראינו ווטסאפים מחוקים מהטלפון ופושים של חדשות והתקשרנו אליו. הוא אמר `אין לי כל כך זמן לדבר, אנחנו מוקפצים לדרום. אמרנו לו `תשמור על עצמך, אנחנו אוהבים אותך`, וזו היתה השיחה האחרונה. יש חבר לצוות של אמיר שהוא תושב כפר עזה. עם ההגעה לקיבוץ, בסביבות השעה 09:30, הם נתקלים בכ-50-60 מחבלים על הדשא, ברחבה החיצונית, מתפתח קרב יריות, הם מצליחים להרוג מספר מחבלים ואז שאר המחבלים נכנסים פנימה לתוך הקיבוץ, בורחים. הם מתחילים לטהר בתים, עוברים בית ראשון, שני, שלישי, מתחילים לטהר אותו ממחבלים. ואז, בין הבית השלישי לרביעי, ממארב של מחבלים, אמיר נהרג. אמיר נפל במרפסת ביתה של ליאורה איילון ב-11:07".
ספר על אמיר ועל החיבור שלו לספורט
"אמיר היה ילד נשמה, ילד מדהים, חבר טוב, בן אוהב. הוא היה ילד שובה לב. מגיל צעיר הוא התחיל לרוץ וישר חיבב את הכדור. רוב ילדותו אמיר עשה בגאנה, מגיל 9 עד 18. הוא חלם להיות כדורגלן מקצועי. הוא עשה הכל בשביל להתמקצע בכדורגל. בסוף הוא הגיע לקבוצה בצ`כיה, FC בוהמיינס בפראג".
ואז הוא היה צריך לקבל החלטה
"הוא התחיל לשמוע שאנשים מדברים על הצבא ואז התחיל לחלחל שהוא כנראה מפספס משהו שכל הישראלים עושים והוא החליט להתגייס. הוא התגייס לשלדג, עשה מסלול של שנה וחודשיים. אחרי שנה וחודשיים הוא הודח משלדג ורק חיפש לעשות משהו משמעותי אחר ונלחם להגיע ליחידת דובדבן. הוא הרגיש שהוא הגיע הביתה. בשבת הראשונה שהוא יצא הביתה, הוא אמר `בשלדג היו לי חברים, כאן יש לי אחים`".
איך עברה השנה הזו?
"שנה קשה, שנה שאנחנו לא מאמינים שאמיר לא איתנו. אנחנו תופסים עצמנו ואומרים `איך זה יכול להיות, איך זה קרה לנו. איך הדבר החתיך הזה, היפה הזה, האוהב הזה, לא נמצא איתנו?`. שנה שאנחנו עסוקים בלהנציח את אמיר בכל דרך אפשרית. ערכנו טורניר כדורגל לזכרו. בטורניר נרשמו 14 קבוצות והיה מאוד מרגש ומכבד וזה משהו שאנחנו הולכים להמשיך איתו מדי שנה. אנחנו מתכוונים להמשיך בהנצחה הזו בשנים הבאות, שאנחנו יכירו את אמיר ויכבדו את זכרו".