"פרק נגמר / כל הסימנים שהקיץ עבר / יש לה הרגשה שהעצב מוכר / שוב הגיע הסתיו אל העיר". רוני ערן, שכתבה את המילים ללחן של יצחק קלפטר (ולביצוע של גלי עטרי) כנראה לא ממש מכירה את בני יהודה (למען האמת, רוב תושבי המדינה כנראה גם הם לא הכירו את רוב השחקנים שפתחו הערב בהרכב של יוסי אבוקסיס), אבל המילים שלה פגעו לחלוטין בתחושה: העונה האירופית של בני יהודה הסתיימה הערב (חמישי), לאחר ששחקניו של אבוקסיס הפסידו 1:0 במושבה למאלמו, חתמו תבוסה של 4:0 בהתמודדות הכוללת ונפרדו מהליגה האירופית.
בני יהודה מודל 2019/2020 אינה קבוצה ששווה אירופה. על זה, נדמה, כל בר דעת יסכים. שחקני המפתח מהעונה שעברה התפזרו לכל עבר, ובשכונה נותר שלד שמזכיר יותר קבוצה מהליגה הלאומית, מאשר כזו מהליגה האירופית. אם הייתם אומרים אי פעם לאורי צעדון, אמיר רוסתום, אריאל לזמי, דניאל פלשר או שי מזור, שהם יהיו רחוקים שני משחקים משלב הבתים של מפעל אירופי, הם כנראה היו חושבים שנחתתם מהירח. אבל נס לא קרה להם, ובדרך עמדה קבוצה שבדית שפשוט היתה טובה יותר לאורך כל 180 הדקות.
מאלמו של אובה רסלר לא נדרשה למאמץ גדול מדי כדי להעפיל לשלב הבתים. ארבעה שערים היא כבשה בשני המשחקים, והשוער שלה יוהאן דאלין לא נאלץ להתעופף או להתאמץ מדי מול הקבוצה בכתום. הקבוצה השבדית, אימפריה בעברה, תשחק שנה שנייה ברציפות בשלב הבתים של הליגה האירופית, ובהגרלה מחר (13:00) היא תשובץ בדרג השלישי. מי שרשם עוד משחק יציב היה הקשר בונקה אינוסנט, שקושר בתקשורת למכבי חיפה, אבל במשחק שכזה קשה לשפוט את יכולותיו המקצועיות.
בראשון, בני יהודה תעלה למפגש מול יריב מאתגר אחר: מכבי תל אביב תארח אותה בבלומפילד, למשחק שהוא ההפך הגמור מהמשחק שראינו הערב. זה יהיה מאבק נמרץ בהרבה, אמוציונלי בהרבה, וככל הנראה גם צמוד בהרבה. האלופה אולי נבדלת ממחזיקת הגביע בעומק או באיכות הסגל, אבל בכל הקשור לרמה האירופית הגבוהה, נדמה שאין הבדל: שתיהן פשוט לא שם.
ארבע שנים עברו מאז שקבוצה ישראלית הגיעה לשלב הבתים של ליגת האלופות, וזו השנה השנייה שקבוצה ישראלית לא תשתתף בשלב הבתים גם בליגה האירופית. אפשר לדבר על הגרלה, לציין שבני יהודה הנוכחית בכל מקרה היתה מתקשה לייצג את הכדורגל הישראלי כהלכה ביבשת, או לדבר על המחצית השנייה של מכבי ת"א בסודובה. השורה התחתונה היא ברורה: ארבע קבוצות ישראליות קיבלו הזדמנות להגיע לבתים באירופה, וכולן נכשלו. המרחק, לא רק מקבוצות פאר כמו שטרסבורג או פיינורד, אלא גם מקבוצות כמו סודובה וקלוז', נראה רחוק מתמיד.
אז האם, כמאמר השיר, "פה זה לא אירופה"? התבטאויות מהסוג הזה עלולות לרפות את ידינו, וזו בוודאי לא תוצאה רצויה. אבל ברור שעם כל האשליות שהליגה כאן יכולה לספק, המפגש בין ישראל לעולם מעיד כמה המרחק גדל. והרמה חייבת לעלות, כדי שנוכל לראות קבוצות שממשיכות את ההתמודדות ביבשת הגדולה, גם אחרי סוף אוגוסט. לילה טוב, אירופה.
