יש דברים שבאמת לא משתנים. בפעם השישית ב-22 השנים האחרונות, נבחרת אנגליה הודחה אמש מיורו 2012 בצורה הכי אכזרית והכי אנגלית שיש: בדו קרב פנדלים. שלושת האריות החזיקו מעמד 120 דקות מול איטליה ושמרו על 0:0, אבל מהנקודה הלבנה כבר לא היה להם סיכוי, שם החמצות של אשלי יאנג ואשלי קול גררו הפסד 4:2 לאיטליה שהמשיכה לחצי הגמר. לתקשורת הבריטית זה הספיק, והבוקר היא כבר מיהרה לצאת מדעתה.
האנגלים התעוררו הבוקר (שני) ליום מוזר, בו הם לא יודעים אם לצחוק או לבכות. מצד אחד, לעוף ברבע הגמר, ועוד בפנדלים, שוב פנדלים, זו סיבה מצויינת עבור עורכי העיתונים והאתרים להיכנס בכל מה שזז ולרסס ביקורת ארסית לכל עבר. זוהי הנחת העבודה הבסיסית לכל עורך בריטי ביום שלמחרת הדחה מטורניר גדול.
את צד הזה של המטבע, לא היה מפתיע לגלות בכותרות, שדיברו על "שברון לב". ב'סאן' מיהרו להעלות טור פרשנות שמסביר שכל מי שחצה את גיל 31 צריך להיות מודח מהסגל וקראו להצערה של הנבחרת. טור אחר דיבר על ההתפכחות של אנגליה, שמתחילה להבין שהיא במרחק שנות אור מזכייה בטורניר גדול, ושאר הידיעות עסקו בקריסה המנטלית של אשלי יאנג ואשלי קול.
ומהצד השני, היה משהו שונה בסיקור של הכשלון הפעם. למרות שמציצת דמם של המאמנים הכושלים של אנגליה לדורותיה בדרך כלל מוכרת עיתונים יופי, לתקשורת האנגלית הפעם לא היו טענות להודג'סון. ב'גארדיאן' דיברו על הכנה נכונה במינימום זמן ועל כך שרדנאפ לא היה משיג תוצאות טובות יותר אם היה ממונה במקומו.
ב'מירור' הלכו על נוסטלגיה, שחזרו את כל ההדחות הכואבות מהטורנירים הגדולים, וסחטו את הלימון של הרגש עד הסוף: מההחמצה של סטוארט פירס במונדיאל 90', דרך סאות'גייט בחצי הגמר של יורו 96', דייויד באטי ב-98', בקהאם ב-2004 ועד לג'רארד, למפארד וקראגר של 2006.
מעתה, יש לעיתונאים הבריטיים שני גיבורים טראגיים חדשים להיטפל אליהם, אבל במקום מסויים הם הוכיחו בגרות לא אופיינית, כש'הסאן', מלך הטבלואידים, הפגין חוש הומור כשהציע לקוראים להתנחם בטורניר ווימבלדון שנפתח היום: "טניס מישהו? אולי עדיף שנתרכז בזה", נכתב בכותרת הראשית.
