עם פתיחת המילניום ביקרתי לראשונה בטורניר הגדול הראשון שלי, יורו 2000. וכעבור שנתיים וחצי הצעתי הפעם לאחי שנרשם באתר של אופ"א וננסה להשיג כרטיסים לשלושה משחקים לקראת טורניר אליפות אירופה בפורטוגל. ההרשמה הייתה לבתים ובעצם לא היה לי מושג מי יגריל את מי ואיפה. כ-3 חודשים לפני האליפות הגיע לביתי מכתב עם הלוגו של אופ"א, בו התבשרתי כי בהגרלה שנערכה עלו בידי כרטיסים למשחקים של אנגליה מול צרפת בליסבון וכעבור יומיים גרמניה נגד הולנד בפורטו. את הצרחה שבקעה מגרוני היה אפשר לשמוע ברחבי חולון כולה.
וכך יומיים לפני פתיחת היורו נחתנו שמחים ונרגשים בליסבון. ביציאה אל הטרמינל נערה חביבה חילקה פליירים ולנו התברר כי למחרת, יום לפני האליפות, מופיעה להקת הרוק האגדית ה"פיקסיז" בליסבון. אחי ואני אמרנו זה לזה שאין כמו השילוב בין רוק לכדורגל והצטרפנו לחוויה המוזיקלית עם אלפי פורטוגלים נרגשים. למחרת הם כבר היו נרגשים פחות. האליפות החלה עם הפסד של הנבחרת המארחת ליוון, מי שנחשבה לאחת משתי הקבוצות החלשות בטורניר, אבל חזרה ממנו כאלופה. את המשחק ראינו במלון ולאחריו שררה אווירת תשעה באב בעיר שלרוב מלאת חיים.
מי שהיו אחראים לאווירת כדורגל תוססת במיוחד היו האוהדים האנגלים שהציפו את פורטוגל לקראת המשחק שהיה אמור להיערך למחרת. בבוקר יום ראשון נצבעה הבירה בצבעים של אדון לבן. אוהדים אנגלים נראו בכל פינה והמטוסים חגו מעל שמי ליסבון בקצב נחיתה של כל 10 דקות. היינו בטוחים שנהנה מהאווירה באצטדיון האור, אבל האבטחה הכבדה, הפחד מחיכוכים בין אוהדים אנגלים לצרפתים, גרם לכניסה איטית ביותר של הצופים. במהלך ההמתנה הבנו שיש כ-50,000 אנגלים עם כרטיסים ולפחות עוד 30 אלף בלי. כמובן שיכולנו למכור את הכרטיסים ובכסף לממן חלק ניכל מהטיול, אך לא לשם כך התכנסנו.
לאורך כל הדרך האוהדים האנגלים, רובם בשנות ה-20 לחייהם, הקפידו לשיר שירי ניצחון של הצבא וחיל האוויר הבריטי על הגרמנים במלחמת העולם השנייה. האוהדים הצרפתים שהגיעו אף הם (אם כי בכמויות מצומצמות הרבה יותר) הגיבו במילה אחת "1966"... או שאלו המילים היחידות שהם יודעים באנגלית. בכל מקרה לאצטדיון נכנסנו עם "האל נצור את המלכה" וחשנו שזה יהיה ללא ספק, רגע אותו ננצור לנצח. במהלך רוב המשחק צילמנו את דייויד בקהאם שרץ על צד ימין הקרוב אלינו. בתוספת הזמן קפצנו עם כולם כשלמפארד קבע 0:1, מה שנראה בדקה ה-90 כתוצאה חלומית. אבל האנגלים הצליחו בשתי טעויות ילדותיות לסדר לזינאדין זידאן צמד דרמטי ולשלוח את ההמונים חפויי ראש לבתי המלון והאוהלים המאולתרים שמילאו את כיכרות העיר.
למחרת שכרנו רכב ויצאנו לאזור פורטו. מה שלא ידענו הוא שבפורטוגל ב-2004 עדיין השתמשו בקלטות, ולכן לא היה שימוש בכל הדיסקים שהבאנו מהארץ. לפורטו הגענו ללא מקום לינה מסודר. בהגיענו לעיר התברר כי כל המלונות נתפסו ע"י האוהדים הגרמנים וההולנדים שאמורים לשחק למחרת. עזבנו את העיר ונסענו לגימראייש - עניין של 30 ק"מ - במטרה לחזות במפגש בין איטליה לדנמרק החביבה. זרקנו את הרכב ליד כנסייה מקומית (שישו יסלח לנו אני מקווה...) והגענו לאצטדיון 20 דקות לפני פתיחת המשחק. האווירה שם לא דמתה לזו של אמש בליסבון. לפתע ניגשו אלינו שני אוסטרלים חביבים ושאלו אם אנחנו מחפשים כרטיסים משום שלהם היו 2 עודפים. הם רצו 75 יורו לכרטיס במקום 100 במחיר הנקוב. אחי ואני "הבנו" את מצוקתם ואמרנו שבאמתחתנו רק 60 יורו לכרטיס. כמובן שהם נענו מיד. אח"כ תיארנו לעצמנו שלו הגענו כמה דקות מאוחר יותר אולי מחיר הכרטיס היה נוחת לאזור ה-20 יורו.
המשחק עצמו התנהל תחת שמש יוקדת ופרט לעובדה כי נוכל לספר לכולם שראינו את דל פיירו, טוטי ו-ויירי, אין מה לכתוב על המשחק הזה הביתה. 0:0 עלוב ומעצבן ומה שעוד יותר מטריד הייתה העובדה שהגיעה השעה 20:00 ועדיין לא הייתה לנו מיטה. בגימראייש עצמה גם לא מצאנו מלון. בצר לנו החלטנו לנסות את בראגה גם היא מרוחקת כ-30 ק"מ מפורטו ודווקא שם מצאנו מוטל חביב. איך שנכנסו לחדר הספקנו לראות את השבדים נועצים את המסר הרביעי בדרך ל-0:5 שלהם נגד בולגריה. מיד אמרתי לאחי: "לא חבל? היינו נשארים בליסבון ורואים את ההצגה הזו...".
למחרת הגענו לפיק השני בנסיעה. אני מגדיר את עצמי כאוהד הולנד מושבע מאז הגביע העולמי ההוא ב -1974, לכן הצטיידתי בחולצתי הכתומה ועשינו את פעמינו לאצטדיון כשאת המכונית הותרנו בשכונת עוני הקרובה למגרש. קרוב זה עניין יחסי. היינו צריכים ללכת איזה חצי שעה ברגל. היינו משוכנעים שהשנאה התהומית בין שתי האומות תגרום למהומות או ויכוחים, אולם בסך הכל האווירה הייתה ממש כמו של משחק אחווה. אצטדיון הדרגאו המרשים היה מלא בחלוקה כמעט שווה. הגרמנים עלו ליתרון במהלך המחצית הראשונה. הולנד לא הבריקה, אולם 10 דקות לסיום הצליח ואן ניסטלרוי לאזן ל-1:1 והוריד את מפלס הלחץ ממני.
ביום האחרון טיילנו בעיר הידועה ביין הנפלא שלה ובשעות אחה"צ התמקמנו מול המסך הענק שהוקם בכיכר העיר על מנת לחזות בשני המשחקים בבית הפורטוגלי. השמש הקופחת לא מנעה מהמוני פורטוגלים ותיירים משלל מדינות לבלות שם. הספקנו לראות את ספרד נפרדת ב-1:1 עם יוון, מה שסימל את תחילת הסוף שלהם באליפות. לאחר מכן במנה העיקרית בילינו עם עשרות אלפי פורטוגלים, מזקנים ועד טף, כולם חמושים בפריט כלשהו (כובע, צעיף או דגל). במשחק מול הרוסים, אי אפשר היה שלא להתרגש. לשמחתנו ובעיקר לשמחתם הם הצליחו לנצח 0:2 ולפצוח בחגיגות 'יום עצמאות'. לצערנו, למחרת כבר עשינו את הדרך חזרה הביתה להמשך הצפייה באליפות בטלוויזיה הישראלית.
