ארבעת הימים שחלפו מאז הגענו לאוקראינה לא היו קלים עבורנו כצוות שידור. זו מעין תקופת הסתגלות. את חווית היורו אנחנו חשים למעשה רק באצטדיון, בזמן המשחק ובשעתיים שלפניו. בין לבין אנחנו בריצות וסידורים בלתי פוסקים הקשורים לשידור המשחק. ובאוקראינה זה מורכב ומסובך, בעיקר בשל קשיי תקשורת. אם מצאת אוקראיני שמצליח לחבר שלוש מילים באנגלית ולהבין אותם – אשרייך. המלונות שבהם אנו מתאכסנים מרוחקים מהאצטדיון ודורשים נסיעות הלוך ושוב כשהמסלולים משתנים בהתאם למצב הרוח של נהג המונית התורן. התוצאה היא שיום אחד מוקדש לטיסות והשני להתרוצצות והכרת העיר בין האצטדיון למלון וחוזר חלילה. למעשה אנו חיים במציאות שמתנהלת במקביל לתחרות עצמה – מושפעת ממנה ולחילופין גם משפיעה עליה ומחכים לרגע שבו שני העולמות יצטלבו. הרגע הזה הגיע אתמול בדונצייק, באדיבות שבצ'נקו.
הסלוגן של העיר הוא: דונייצק – כוח ויופי. אכן, התייר המזדמן צריך הרבה כוח רצון כדי לראות את היופי של דונייצק, כרך שבו חיים כ- 1.2 מיליון אנשים, הממוקם במרכז אזור מכרות הפחם של אוקראינה. עיר תעשייתית, שממוקמת בקצה המזרחי של אוקראינה (קרוב לגבול עם רוסיה) במישור שלא מתחיל ולא נגמר. מזג האוויר הוא שילוב קטלני של אילת ות"א. 34 מעלות ולחות כבדה. בית המלון שלנו ממוקם ליד תחנת הרכבת המרכזית של העיר. המבנה חדש ומפואר, אך התפאורה מסביב עלובה. בתים ישנים ואפורים וביניהם דוכנים דלים שמוכרים דברי סדקית, בגדים ישנים, חפצים לבית מיד שנייה ועוד פרטים שלרובנו אין בהם שימוש מעשי. כשמגיעים לאזור האצטדיון התמונה משתנה לחלוטין. כארבעה מלונות מפוארים, גן לנין היפה ובמרכזו הדונבאס ארנה, אצטדיונה המפואר של שאחטיאר דונייצק. הלוואי עלינו בארץ אצטדיון שכזה. מבנה מרשים, גישה נוחה ובעיקר תנאי צפייה מעולים מכל פינה באצטדיון.
הגעתי לאצטדיון מוקדם בבוקר ולהפתעתי גיליתי שהמשרדים של אופ"א ומרכז התקשורת נפתחים רק ב- 10:00. האצטדיון לעומת זאת היה פתוח וכבעל קרדיטציה ניצלתי את ההזדמנות לסיור מקיף ומצאתי עצמי על כר הדשא יחד עם הבחור שמסמן את הקווים במגרש. הלכתי עד למרכז הדשא והרמתי ראש. הכיסאות צבועים בצבעי שחור, כתום ולבן שיוצר את שם הקבוצה לאורך כל היציעים. ניתן להבין את ההתרגשות ורמת האדרנלין שאוחזת בכדורגלן כשמסביבו אצטדיון שכזה מלא בחמישים אלף צופים.
במרחק נסיעה של כרבע שעה מגיעים לפארק גדול שבו ממוקם הפאנזון, אזור האוהדים. בעיר מורגשת נוכחות מוגברת של האנגלים. איפה שמוכרים בירות, שם תמצא אותם עליזים ושתויים. ניכר שהם מתורגלים במסעות שכאלה. אוהד אנגלי מציע לי להצטרף לבירה. אני משיב שאני מתחיל לשתות מאוחר יותר והוא מצידו מבהיר שאצלם אין התחלה וסוף, ושתיית בירות ואלכוהול זה תהליך מתמשך שלא נגמר. מתיישבים לאכול משהו במסעדה. לאחר 45 דקות המתנה אנחנו מתייאשים ועוזבים. האמת שעד עכשיו עוד לא יצא לנו לאכול ארוחה נורמאלית אחת. בסוף המשחק בלבוב למשל מצאנו את עצמנו אוכלים ברעבתנות נקניקיה עם פופקורן. לא לבעלי קיבה חלשה. מאיר איינשטיין מספר שזו פעם ראשונה בקריירה ארוכה של שידורים שהתפריט שלו מורכב מנקניקיות או המבורגרים שמוכרים באצטדיון.
כשעתיים לפני המשחק האוהדים מתחילים לזרום לכיוון האצטדיון. האנגלים בלבן והצרפתים בכחול. הבדיקות בכניסה קפדניות ביותר ואני חייב לומר שהאוהדים, שניכר שהם מתורגלים במצבים הללו, לוקחים את זה בחוש הומור ובסבלנות רבה. באצטדיון ישנם קרחות אבל בכל זאת נוכחים יותר משלושים אלף איש, ולרגע אחד אין תחושת דוחק כלשהי. אנו מתיישבים בעמדת השידור ומאיר מתלונן שאין לוח תוצאות באצטדיון שיאפשר לו לדעת באיזה דקה אנחנו נמצאים. באצטדיון שני מסכים גדולים בשני הקצוות שלו, אך בשל התאורה קשה לראות בצורה ברורה את הזמן שמופיע על המסך כמו שאתם רואים בבית. זה הרגע להודות לסטיב ג'ובס שהאייפון שהביא לעולם עם שעון העצר שלו פותר את הבעיה. איינשטיין משדר ומדי פעם מעיף מבט לאייפון להתעדכן בדקה. רק שלא תיגמר הסוללה. למרות שהאוהדים האנגלים, שהתרכזו מאחורי השער הימני, לא מפסיקים לשיר, קשה לומר שהאווירה מחשמלת. העייפות ומיעוט שעות השינה כמעט מכריעות אותי ואני נלחם בדחף לעצום את העיניים ולהירדם. הכול מרגיש לי בסלואו-מושיין.
תיקו עם שער אחד לכל צד, והאוהדים עוזבים את הארנה באדישות. אין פה תחבורה ציבורית מסודרת בסוף המשחק והאוהדים עושים את הדרך למרכז העיר ברגל. אנחנו צריכים לקום למחרת ב- 05:00 ולכן לאחר המתנה של כחצי שעה אנו מזמינים מונית שתיקח אותנו למלון בתקווה להספיק לראות חלק מהמשחק של אוקראינה נגד שבדיה שמשוחק בקייב. נהג המונית מתברבר ונסיעה של רבע שעה הופכת לחצי שעה. מבחינתו, העיקר שהמונה דופק. פתאום זיקוקים בשמיים מכל כיוון. הנהג מבשר שאוקראינה הבקיעה גול. עם הגענו למלון התוצאה היא תיקו. ואז באה הדקה ה- 62 ושבצ'נקו מבקיע את שער הניצחון לאוקראינה. האצטדיון מתפוצץ ואני נדבק למסך הטלביזיה. השדר האוקראיני נחנק מרוב התרגשות ומזכיר לי את הרגע של איינשטיין בפריז (מאיר תירגע!!) שנכנס לפנתיאון הישראלי. 'מה ששמעת זה מה שהרגשתי באותו רגע', משחזר מאיר את הרגע שלו. מיד עם סיום המשחק שבצ'נקו עומד מול הקהל האוקראיני המשולהב ומרים ידיו אל על כגיבור מתוך טרגדיה יוונית ובמקרה שלנו אוקראינית. זהו אחד מאותם רגעים מכוננים של כל אליפות. רגעים שמשנים את החוויה והופכים את האליפות הזו למשהו מרתק ומרגש. ההערצה העיוורת, הכוח העצום והאנרגיות המתפרצות מהאקסטזה ההמונית חוצים את המסך וסופסוף אני מרגיש את הכוח והיופי של טורניר שכזה.
מיד לאחר המשחק משדרת הטלויזיה האוקראינית תוכנית לסיכום היום. אולפן גדול, מהסוג שהיינו מקימים בארץ לפני מספר שנים, מרוח בירוק וצהוב (הצבעים הלאומיים של אוקראינה). שמאלץ במיטבו. את התכנית מגישים עיתונאי אוקראיני ובחורה בלונדינית שמתברר ששמה אירנה בלוחין, ביתו של מאמן נבחרת אוקראינה – אולג בלוחין, ובעברה אלופה בהתעמלות אומנותית. עם פתיחת התוכנית אירנה עומדת מול המצלמות וצועקת מלוא ריאותיה משפטים שוטפים באוקראינית מדוברת. אני לא מבין מילה אך למעשה מבין הכל. זו התפרצות של שמחה שחוצה את המקובל בשידורי טלויזיה. בדיוק כשם המלון בו אנו מתאכסנים, מלון רוביקון, גם אירנה חוצה עבורי ברגע זה את הרוביקון, כמעשה יוליוס קיסר. אני עורך תוכניות טלויזיה מעל לשלושים שנה ולא ראיתי מנחת תוכניות פותחת תוכנית באקסטזה וצרחות שכאלו . והכל בערוץ הציבורי המרכזי של אוקראינה (שדרך אגב משדר פרסומות ולכן האוקראינים לא צריכים לשלם אגרה. מודל שהייתי ממליץ בחום לאמץ בארץ בערוץ הראשון). אני מוצא את עצמי מרותק למסך למשך כחצי שעה למרות שאיני מבין מילה אחת. ברגע זה הכל משתנה והתלאות שעברנו הופכות לזיכרונות שנספר לנכדינו, בעוד האליפות וההווה הופכים את הנוכחות כאן לחוויה מרגשת ומעצימה. מהרחוב עולים קולות של שמחה ואפילו כמה צפצופי מכוניות. האוקראינים כבר קברו את שבצ'נקו ורובם בכלל לא הבינו מדוע הוא זומן לנבחרת. למחרת המשחק רבים מהם הלכו לכנסייה והדליקו נרות לכפר על חוסר האמונה שלהם ולבקש סליחה מהאל החדש-ישן של אוקראינה – אנדריי שבצ'נקו המלך, המגלם בתוכו את הכוח והיופי שדונייצק אימצה לה כסלוגן. לאחר שני שידורים ישירים עם עשרות אלפי צופים, קולות וצבעים וכוכבי כדורגל באיצטדיונים, אנחנו מוצאים עצמנו מתלהבים ומתחברים ליורו דווקא מול מסך הטלויזיה בחדר קטן, במלון ישן ועלוב, אי שם בדונייצק החמה, שבה כוח ויופי הם לא רק אגדה. הסלוגן עובד!
