סיום שלב הבתים עבורנו הוא בעיקר סוף לטיסות הבלתי פוסקות בין לבוב לדונייצק וחזרה. למעשה מאז שהגענו הנה כל יום שני הוקדש לטיסות – עד קייב ומקייב עם הפסקות של חמש שעות בין הטיסות. באחת ההפסקות החלטנו לשכור רכב ולעשות את הדרך על הקרקע. המסע, שארך כשמונה שעות, הבהיר לי עד כמה המדינה הזו לא אמורה לארח אירוע מסדר גודל שכזה. המרחק בין קייב ללבוב הוא מעל ל- 500 ק"מ. הנוף יפה אך התחושה היא שחזרת 50 שנה אחורנית. בתים ישנים, איכרים, ובעיקר נשים עבות גוף בשמלות ישנות, עובדות בשדות כשהן כפופות גו. הקדמה טרם נחתה כאן, ולראות סוס או חמור סוחבים מחרשה עתיקה, או איכר שסוחב איתו פרה הקשורה לחבל, הוא מראה שכיח. הדרך כולה נעשתה באוטוטרדה אבל משום מה השלטים המורים מה המרחק ליעד עובדים בסדר הפוך. לאחר כשעתיים נסיעה הופיע שלט שהורה על 460 ק"מ ליעד וחמש דקות לאחר מכן הוא הפך ל- 470 ו20 דקות מאוחר יותר כבר הגענו ל- 490 ק"מ.
מעכשיו ולאורך שלב רבע וחצי הגמר אנחנו בדונייצק. לראשונה יש לנו הזדמנות ליום חופש ואפשרות להכיר קצת את העיר. חשוב להבין שדונייצק היא למעשה חור נידח בקצה המזרחי של אוקראינה. אלמלא המיליארדר אחמטוב וקבוצת הכדורגל שלו – שאחטיור דונייצק – מי בכלל היה שומע על העיר הזו. זה בא לידי ביטוי בכך שבעיר של מליון ורבע תושבים יש 15 בתי מלון, מה שיוצר קושי גדול מאד למצוא חדרי מלון סבירים, במיוחד לאור העובדה שאופ"א שריינה עבור הנבחרות ועבור עובדיה את שלושת המלונות המובילים.
אנחנו שוכנו במלון ששמו רוביקון, שנמצא ליד תחנת הרכבת המרכזית של העיר דונייצק. לא בדיוק האזור שהייתם רוצים להתארח בו וגם לא המלון שמסביר פניו לתייר. חדרים קטנים עם מיטות צרות שמזכירות לי את ימיי כנער בקיבוץ. ההשכמה בבוקר מלווה בכאבי גב קשים שמתחלפים למחושי בטן לאחר ארוחת הבוקר שעשויה מביצים עם קטשופ. על מיץ, קפה או חלב יש לשלם תוספת מחיר ועבור התענוג המפוקפק הזה גובים 120 יורו ללילה בלי בושה. המלון גם מרוחק מאד ממרכז העיר ולצאת לטיול בסביבת המלון זה לא דבר מומלץ ולרוב נעשה בלוויית איש ביטחון.
הפוגה מהדיכאון ברוביקון קיבלנו בזכות איגור פטרוב שלקח אותנו לביקור במועדון של אולימפיק דונייצק. למי שלא זוכר, איגור שיחק בארץ בהצלחה בשנות התשעים במדי בית"ר ת"א ומ.ס. אשדוד. מדובר באחד השחקנים הזרים הטובים שהיו בארץ, לאחר ששיחק כ- 15 שנים בשאחטיאר דונייצק ונמצא במקום ה- 15 בטבלת מלך השערים של כל הזמנים בליגה האוקראינית עם 112 גולים. במקום הראשון אגב נמצא שבצ'נקו עם 370. איגור הוא המאמן הראשי של אולימפיק דונייצק, קבוצת ליגה שנייה באוקראינה בבעלותו של המיליונר ואיש העסקים ולדי גלזין, בן 38, שבגיל 27 התחיל לשחק כדורגל. מעבר להיותו הנשיא והבעלים, ולדי הוא שחקן פעיל בקבוצה, פותח בכל משחק בהרכב הראשון ומשחק לפחות 20 דקות בחוד ההתקפה. התרשמתי שהעובדה הזו לא נתונה לשיקול דעתו של המאמן.
מה אני אגיד לכם, איזה מתקן ואיזה תנאים. בניין רחב ידיים ומפואר, שבו חדר כושר גדול, חדר טיפולים, חדר אוכל וחדרי מנוחה לשחקנים שמבלים שם כל היום. שלושה מגרשים מטופחים לאימונים ומשחקים, כשבמרכזי יציע וכרגע בונים אחד נוסף בצד השני. צוות מאמנים, מאמני כושר ורופאים מקיפים את איגור. עפ"י זאביק זלצר, שקצת מבין בענף, המשרד של איגור הוא בגודל חדר ההלבשה של הפועל ת"א. קבוצת ליגה שנייה, עם תנאים שבארץ לא קיימים, גם לא לקבוצות המובילות שמשחקות בליגת האלופות והם אולי רק בגדר חלום. זהו הניגוד הבלתי אפשרי שמציבה בפנינו אוקראינה. מצד אחד משאבי טבע, פאר וכסף שמתגלגל חופשי ומהצד השני התנהלות ותנאים ששייכים לעבר. דילמה שמקורה כנראה בשנות הדיכוי הסובייטי.
לאחר האימון, בהשתתפות הבעלים שנע קצת בכבדות, נסענו עם איגור למסעדה גרוזינית על גדות הנהר וזכינו לארוחה משובחת באווירה נעימה שהביאה בעקבותיה, לראשונה ביורו הזה, לשינה עמוקה עם חלומות פז על משחקי רבע הגמר שיחלו היום.
