1. פורטוגל היא לא הנבחרת הטובה ביותר באירופה, אבל היא אלופת אירופה וזה למעשה כל הסיפור – כי טורניר יורו 2016 היה הרבה יותר סיפור מאשר אליפות. צרפת טובה מפורטוגל, גרמניה היתה טובה מצרפת, איטליה היתה לפחות כמו גרמניה, וקרואטיה היתה הטובה ביותר בשלב הבתים. אז מה. פורטוגל היא אלופת אירופה, כי בטורניר בו הנראטיב הכי יוצא דופן ומרענן הוא וויילס ואיסלנד, בו את הצבע, המוזיקה, השנינות והלחלוחית מעניקים האוהדים (צפון אירלנד אלופת אירופה) – במפעל שכזה אפשר להעפיל מהמקום השלישי, לכבוש 9 שערים בשבעה משחקים, לנצח רק אחד בתשעים דקות – ולסיים עם כתר על הראש. בטורניר יבש ברובו משערים וממשחקים בלתי נשכחים, בחודש שהוא למעשה אסופת סיפורים קצרים - חלקם משעמם, חלקם שובר שגרה, אף אחד מהם לא ממש פורץ דרך - פורטוגל מתאימה להיות העורכת הראשית.
2. כריסטיאנו רונאלדו הוא פנומן. אחד מצמד כדורגלנים שבגללם עוד נתגעגע ונבין יום אחד עד כמה בני מזל היינו לצפות בתחילת המאה ה-21 בשני גאונים בצוותא לאורך יותר מעשור. יחד עם זאת, לרונאלדו היה טורניר בינוני. מאוד בינוני בסטנדרטים שלו. והעובדה שבמשך 100 דקות הוא אף נעדר מהגמר, מוסיפה טוויסט נהדר לעלילה ומעניקה לנו שיעור חשוב בפרופורציות. הגיע הזמן לרדת מאולימפוס האידיאליזציה וההאלה של כוכבי העל. בסדר, חשיבותם הגולמית היא לרוב יותר מ-1 חלקי 11. אבל עדיין, כדורגל הוא משחק הרבה יותר קבוצתי מאינדיבידואלי. בגלל זה הוא יכול להיות גם פיזי, עיקש, נחוש, שאפתן, חסר ברק, מעצבן – ומנצח. כמו פורטוגל.
3. ההצלחה הגדולה ביותר של יורו 2016 היא הקהל. השפע, הצבע והתפאורה לאורך כל המשחקים, גם אלו שלכאורה נחשבו זניחים, היו חסרי תקדים. האווירה היתה חגיגה ולהפך. האסימון הזה נחת על ראשי בנסיעה ברכבת התחתית של מארסיי לוולודרום המפואר, לחצי הגמר בין צרפת לגרמניה. אוהדים צרפתים מילאו את הקרונות בשלל גוונים טכניקולור, אבל בעיקר בצלילים. ואז באה התדהמה: הם פצחו כגוף אחד בשירת מקהלה של PLEASE DON’T TAKE ME HOME, כאשר האוהדים הגרמנים ברכבת מצטרפים אליהם לדואט מרעיד חלונות ולבבות. הם אימצו בחום את ההימנון של האוהדים האנגלים – ושרו אותו ב....אנגלית! צרפתים מזמרים באנגלית. כולל כל המילים. היו זמנים במערב בהם אם העזת לפנות לצרפתי באנגלית, היית יכול לסיים כגיבן מנוטרדם. והנה – נפלו המחיצות, קרסו המשוכות. אנגליה כבר הלכה הביתה. בריטניה בדרך החוצה מהיבשת. והצפרדעים המקסימות מקרקרות בדיוק ובחן אינסופי בשפה המוקצה עד לא מכבר מחמת מיאוס. זה שער ניצחון.
4. הכישלון הגדול ביותר של יורו 2016 הוא הכרטיסים. התקשורת בצרפת כינתה את הפיאסקו הזה "הטרור נגד האוהד האמיתי". והצדעה מיוחדת מגיעה לאוהדים הצרפתים אשר שימשו דוגמה, סירבו לשלם מחירים מופקעים ולהפוך לקורבן השיטה, וחשפו את העיוות והעוול במערומיהם. עשרות אוהדים/סוחרים עמדו לפני כל משחק בדרכים לאצטדיון, והציעו את מרכולתם. לא רק וויילס – פורטוגל האפרורי א-פריורי, אלא גם צרפת – גרמניה והגמר בפאריס אתמול. כרטיסים נמכרו בחצי מחיר ופחות מהערך הנקוב. פגשתי בוולודרום מאמן ישראלי בכיר שהגיע למגרש ללא כרטיס ולא התקשה לנהל מו"מ על מושב בקטגוריה הבכירה, מחיר נקוב 495 יורו, ולרכוש אותו ב-200. ההסבר: הקצאת הכרטיסים של אופ"א, כולל ההגרלה האמורה לכאורה לשרת אוהדים אמיתיים – היא פסולה, נטולת בקרה ומאפשרת הגעה של 35% מהכרטיסים לידיים חמדניות. סוכנים, סוחרים, עסקנים לעת מצוא, ופסבדו אוהדים המעוניינים יותר בגזירת קופון ועשיית רווח מאשר בישיבה ביציע.
מה עושים? סיכויי השיטה המוטה והמאובנת להשתנות הרי קלושים, אז נסתפק בכך שהאוהד הטהור והמסור קיבל הקיץ טיפ: תמיד יש היצע, ואין צורך להיכנע לתכתיבי השוק השחור.
5. די כבר עם שני הכרטיסים הצהובים הנצברים ומנטרלים שחקן מהמשחק הבא. זה לא תורם דבר להגינות, רק לחוסר ההגינות כלפי הקבוצה והקהל. רוצים שוט? הצבירה תהיה לאורך כל הטורניר, בלי מחיקות, ורק שלושה צהובים יביאו להשעייה. זו כבר אינדיקציה הרבה יותר רלבנטית להתנהגות חריגה.
6. ממקום מושבי בוולודרום במארסיי לא יכולתי לפסוק אם שווינשטייגר נגע בכדור בידו או לא. למעשה גם הוידאו לא פתר לי את תעלומת ההיה או לא היה פנדל. מה שבטוח הוא שעל פי החוק היבש ניקולה ריצולי היה רשאי לשרוק לבעיטת 11. מה שאומר שהגיע הזמן להשליך את החוק היבש לפח ולהרטיב אותו בקורט טרי של קומון סנס. כדורגל הוא משחק השואב פופולאריות שיא מכך שכיבוש שער הוא אירוע נדיר. בגלל זה אף הוחל חוק הנבדל. פנדל הוא 95% שער. פנדל הוא מתנה נדירה. אסור להעניק אותה גם לחגיגת שלושה חודשים לזוגיות. רק לסיבה ולמסיבה האולטימטיביים. פנדל חייב איפוא להישרק רק כאשר יש מצב לשער, כוונת מכוון למנוע שער, או איום שסוכל על ידי עבירה או נגיעת יד. התימרונים שמאפשר חוק בעיטת ה-11 כיום חוטאים לרוח המשחק.
7. 24 נבחרות זה הרבה יותר מדי, והפורמט המוגדל מיותר. זה לא הניפוח של היורו שהביא לכך ששני צידי ההגרלה נראו בתחילת שלב הנוקאאוט כמו לורל והארדי. להפך, השיטה תמיד מעדיפה את הנבחרות הנכבדות והמכובדות, ואם ספרד, אנגליה ובלגיה היו מגלות את היכולת העולה בקנה אחד עם דירוגן, היינו מקבלים שמינית גמר יותר "טבעית". אני מעדיף כדורגל נגד הזרם. אם לא כדורגל על, אז לפחות על-טבעי. כל השאר הוא שמרנות. שמרנות היא קיבעון. גם קיבעון אטרקטיבי (כל הגדולות ברבע הגמר) נותר מיושן, אקסקלוסיבי, מועדון סגור ומרובע. נון קונפורמיזם הוא בריא. גם כאשר הוא לא הכי מושך או סקסי. פורטוגל היא נון קונפורמיזם.
8. היושר והיושרה מחייבים גם כמה תובנות מקצועיות מהטורניר. א. פרשנים לא אמורים לפרשן כל הזמן. יש ערך רב מאוד לדבריהם כאשר הם באים במשורה ובהפוגות מחשבה. גם בעמדת הפרשנות שתיקה שווה זהב. אף פרשן עוד לא ספג שום ביקורת על משהו שהוא לא אמר. ב. גם שדרנים מוזמנים לצמצם את כמות המלל. פחות הוא יותר. ג. עיתונאים מתבקשים לא לנתח את המשחק בדיעבד. הדינמיקה שלו, צירוף המקרים שלו, הנזילות של כל מצב, השפיץ של הנעל של אדר – גדולים פי כמה מתקיעת החץ וסימון המטרה סביבו. צרפת עשתה לגרמניה בית ספר? סנטוס עשה לדשאן אוניברסיטה? נו, באמת.
ואגב, צדקה אכן מתחילה מבית: מבטיח לנסות לפעול על פי ההנחיות וההמלצות האלה גם בעצמי. יורו 2016 עוד עשוי לסייע לי להשתפר.
