כאשר סלובקיה החנתה אוניית משא ברחבה שלה, ואנגליה לא הצליחה לחדור לחדר המכונות, קיללתי את מישל פלאטיני, את הגדלת מספר הנבחרות ביורו ל-24, ואת השיטה שאיפשרה לתנאים הללו להתקיים ולכדורגל שלילי לקטוף פירות.
WHAT A DIFFERENCE A DAY MAKES. חלפו 24 שעות ומצאתי עצמי מהלל את הנוכל פלאטיני, משפחתו וקרוביו על פוליטיקה מאוסה שחוללה מהפיכה מבורכת. ההוכחה נמצאת בפודינג, אומרים הבריטים, ובמקרה הזה אפשר היה ללקק את האצבעות מרפרפת שהכילה שפע דרמות ומהפכים, כסיסות ציפורניים, אכזבות מרות ושאגות גיל של היום האחרון לאורך ורוחב הרבה יותר בתים ונבחרות מאלו שהיו מעורבות במשחקים עצמם.
מה גם שבעקבות התוצאות יצא מהתנור מעדן מקורי ומשובח כאחת. ומי יותר מאנשי הממלכה המאוחדת יכול להעיד על הצלחת הניסוי: שלוש הנציגות שלה בתוספת הרפובליקה האירית המדליקה (ביציעים) נמצאות בין 16 העולות, ולפחות לאחת מהן (וויילס או צפון אירלנד) מובטח מקום ברבע הגמר.
נטיית הרוב היא לנהות אחרי הגדולות והמפוארות, והן בדרך כלל גם מעבירות את הסחורה. אבל מי שכמוני מחפש קצת לסטר סיטי, קורטוב הפועל באר שבע, ואפילו טיפה קליבלנד קבאלירס בספורט – כבר קיבל בצרפת מנה ראשונה הולמת. שינוי ורומנטיקה הן לא מילים גסות גם אם מתוך צרפת, אנגליה, גרמניה, ספרד ואיטליה תהיה רק נבחרת אחת בגמר. כאשר איסלנד, אירלנד, וויילס, צפון אירלנד והונגריה נמצאות בשמינית, וכאשר בצד הלא אופנתי וזוהר (לכאורה) של ההגרלה יש רק שתי נבחרות מתוך שמונה (בלגיה ופורטוגל) שהיו אי פעם בגמר יורו – זהו קרנבל אנדרדוג ים מנתץ מסורת ומרהיב שראוי למיתוג משל עצמו.
אין גם מקום לחשש מחזרה אפשרית של סיפור יוון 2004. אין בטורניר הנוכחי דוגמה להעדר ההשראה המוחלט ולסגנון המדכא שעימו איכשהו זחלה יוון אל בין דפי ההיסטוריה לפני תריסר שנים בפורטוגל. צפון אירלנד, איסלנד ואירלנד הן לכאורה הנבחרות הדומות ביותר ליוון ההיא – נטולות כוכבים וטכניקה, מבוססות על כדורגל פיזי, שאפתני ונחוש. לשתיהן אין ממש כלים להתקדם הרבה הלאה בטורניר, אבל גם אם כן - מדובר בהבדל של שמיים וארץ בין האפור האתונאי לצבע וללחלוחית שהירוק האירי והכחול הוויקינגי מביא עימו אל כר הדשא ובעיקר מחוצה לו.
בצד הנוצץ של ההגרלה יש דווקא נבחרת קודרת – איטליה. אסי ישראלוף אמר שהוא לא מבין מהיכן כל המחמאות לאיטלקים. שהכדורגל שלהם לא מהנה. שמרכיב הכיף לא קיים אצלם. בול קליעה. איטליה מקבלת מחמאות מזוייפות הנשענות על כך שבאמת הגיעה לטורניר עם סגל דל קלוריות וניצוץ. הצלחתה עד כה אכן מבוססת על הגנת ברזל והבלחות של שחקני שוליים – עמנואלה ג'יאקריני ואדר. אנטוניו קונטה אכן עושה לימונדה מהלימון שלו. אבל המשקה הזה חמוץ. ויטמינים ללא טעם. ספרד אמורה להוכיח עד כמה ביום שני.
אם איטליה הפושרת תדיח את אלופת אירופה זו תהיה לטעמי הפתעה. למעשה, מה שנותר לעכברי היורו כעת זה לחפש את הטוויסט בעלילה. עם המומנטום של השבועיים הראשונים הרי חייבות להמשיך וליפול עלינו טלטלות מזעזעות אמות סיפים והנחות מוקדמות קונבנציונליות.
אם יקרה ההפך, ויתברר שהטורניר הגדיש את סאת התהפוכות ומתייצב מעתה על המוכר והצפוי, אזי ברבע הגמר נקבל את גרמניה – ספרד, צרפת – אנגליה, פולין – קרואטיה ובלגיה – וויילס ובחצי הגמר את קרואטיה – בלגיה וצרפת - גרמניה/ספרד (תבחרו, והוסיפו גם את הגמר הנראה לכם).
אבל אנחנו הרי כאן לטרוף את הקלפים. ללכת נגד הזרם ועם התבנית שעד כה הביאה תפנית. עם צרפת, גרמניה, ספרד ואנגליה אני לא מתעסק או מתווכח (עושה רושם שמתוכן רק ספרד ואנגליה יכולות לבעוט בדלי. נו טוב, רק אנגליה). אבל מן העבר השני אני רואה בחזוני את המנצחת בין וויילס לבלגיה ברבע הגמר, פוגשת בחצי את המנצחת בין פורטוגל לשווייץ. הגמר? פורטוגל – צרפת. האלופה: צרפת. יאללה, לערבב.
