1. הנטייה הטבעית בהקשר של ברצלונה השנה היא לספור את כמות השערים הבלתי סבירה שלה. 136 שערים ב-51 משחקים בכל המפעלים.
העובדה שבארסה משחקת את הכדורגל הטוב בעולם הופכת אותה גם לקבוצה המתוקשרת בגלובוס, ויוצרת עוד מספר מעניין בפני עצמו: 104. כמות מסיבות העיתונאים שבהן כבר השתתף העונה פפ גווארדיולה.
בספרדית, קטאלונית או אנגלית, מקפיד המנג'ר לחזור בכל מפגש עם התקשורת על אותה מנטרה: "עוד לא זכינו בכלום ויש עוד הרבה עבודה לפנינו". זו אמנם קלישאה אותה לומדים להגיד בכל שנה א' של קורס מאמנים, אבל יש בה מן האמת: ברצלונה הובילה את טבלת הליגה הספרדית ב-12 נקודות בחודש דצמבר, אבל היום הפער עומד על 4 בלבד, ובשבת יש לה סופר קלאסיקו על הראש בברנבאו. בגביע ובצ'מפיונס ליג יש לה מפגשים עם בילבאו וצ'לסי, ובנוק-אאוט כמו בנוק-אאוט...
למרות הניסיון הברור של גווארדיולה לשמור את השחקנים שלו על הקרקע, זה לא בדיוק מצליח לו. ליונל מסי לא התרגש מהתיקו עם ולנסיה (2-2) בשבת: "נבוא לברנבאו וננצח את ריאל. ניקח את האליפות. גם בצ'מפיונס ליג יש לנו יתרון על הקבוצות האנגליות. הכל נמצא ברגליים שלנו". למגן הברזילאי דני אלבס ברור כי "בעונה כזאת גדולה ברצלונה חייבת לקחת את כל התארים. אליפות, צ'מפיונס ליג וגביע. אם לא בעונה כזאת אז באיזו עונה כן?".
מאיפה הביטחון העצמי המופרז של שחקני ברצלונה? אולי מהנשיא ז'ואן לאפורטה, שתיאר את 45 הדקות הראשונות מול באיירן ברבע גמר הצ'מפיונס כ"מחצית הגדולה בתולדות המועדון". או מברנד שוסטר, שטען לפני שפוטר מריאל מדריד כי "בלתי אפשרי לנצח את ברצלונה בקאמפ נואו".
או מאלכס פרגוסון, שאמר על ההצגה של בארסה מול ליון בשמינית הגמר כי "זה היה כדורגל מבריק ומפחיד". אפילו יוהן קרוייף, השחקן והמאמן הגדול ביותר בתולדות הקבוצה וגם המבקר הגדול ביותר שלה, לא יכול להסתיר את ההתלהבות: "קבוצות מפסידות בקאמפ נואו לא בגלל שהן גרועות. הן פשוט לא יכולות לעמוד בדבר הענק שעומד מולן".
בסופו של דבר נראה כי המשימה הקשה ביותר של גווארדיולה לא תהיה איך להנהיג את השחקנים על המגרש, אלא איך לשלוט באופוריה. כמו שהדברים נראים כרגע, האופוריה של בארסה היא הסיכוי היחיד של צ'לסי להדהים בקאמפ נואו.
2. "זה מה שקורה כשהקבוצה הכי לוזרית בכל הזמנים פוגשת את הקבוצה הכי ווינרית בכל הזמנים". כך הגיב אוהד של טוטנהאם באתר "הטיימס", אחרי שהקבוצה שלו איבדה יתרון 0-2 במחצית לפני שירדה מובסת 5-2 מול מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד בשבת.
הווינריות של יונייטד מתגלה במלוא עוצמתה גם השנה. הנה היא שוב רצה עד הסוף בשני המפעלים החשובים, ליגת האלופות והפרמיירליג, למרות שברור שיונייטד של השנה פחות טובה מזאת של 2007/08: כמות הכיבושים שלה השנה ירדה ב-15% לעומת העונה שעברה; היא ספגה 23 שערים העונה בליגה, אחרי שאת כל העונה שעברה היא סיימה עם 22 ספיגות. מעבר לכך, יונייטד שלא הצליחה להפוך פיגור לניצחון בפרמיירליג אפילו פעם אחת העונה, נזכרה לעשות את זה פעמיים בשבועיים האחרונים: מול טוטנהאם ומול אסטון וילה ב-2-3. גם הניצחון בפורטו אחרי ה-2-2 הביתי הוא סוג של מהפך. זה מה שקורה כשאלכס פרגוסון מגיע לשלב בעונה בו מתחילים להריח תארים.
על ארסן ונגר ממשיך לרחף הענן של חוסר היכולת לקחת תואר בצ'מפיונס ליג. ב-12 עונות הוא לקח 3 אליפויות פרמיירליג ו-4 גביעים, אבל הוביל את ארסנל רק פעם אחת לגמר האירופי, שבו נכנעה לבארסה (2006).
"ההפסד לא יעצור אותנו, נחזור למפעל הזה בעונה הבאה ונזכה בו. ארסנל זה מועדון שקיים כבר 130 שנים והגיע הזמן שזה יקרה", הבטיח ונגר אחרי שהקבוצה שלו הודחה מהאלופות ב-2002. מאז ארסנל הספיקה לחגוג יום הולדת 137, אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. "יחד עם ביל שאנקלי, ונגר הוא כנראה המאמן הגדול ביותר אי פעם שלא הצליח לזכות בתואר הזה", כתב השבוע ג'ונתן נורת'קרופט ב"סאנדיי טיימס".
אלכס פרגוסון מתייחס תמיד לזכיות בצ'מפיונס כהוכחה לגדולה של הקריירה שלו. ונגר, שרוצה להיזכר בדפי ההיסטוריה בשורה אחת עם פרגוסון, יודע את זה: "אני לא רוצה שוב לפספס את התואר. אני מרגיש שאנחנו בשלים העונה להתמודד עם כל קבוצה, כולל שיחזור המפגש עם ברצלונה. אבל קודם צריך להתגבר על מנצ'סטר יונייטד".
