הפעם האחרונה שריאל מדריד הגיעה לאולד טראפורד לא עוזבת לי את הזכרון. זה לא המשחק המטורף, אלא אותם רגעים שהפכו אותו לבלתי נשכח. למשל, שכל אוהדי יונייטד קמו ומחאו כפיים לרונאלדו (הברזילאי), ההוא שכבש שלושער. זה גם היה המשחק האחרון של בקהאם במדים האדומים בליגת האלופות. כשנשאר אחרון במגרש, עבר מיציע ליציע ונופף לקהל, כולם כבר הרגישו שהוא עוזב. למנצ'סטר הייתה קבוצה שונה מזו של היום, בסגנון ובאופי. ואן ניסטלרוי, ורון, בארטז ו... גיגס. תמיד יהיה לנו את גיגסי.
בשבת האחרונה, יום המשחק מול נוריץ', התייצבתי ב-08:30 בבוקר בקרינגטון, מתקן האימונים של יונייטד. המקום מוקף שמירה, בדרך כלל אסור לצלם ולהצטלם, הכל לפי ההוראות של הבוס, כפי שכולם קוראים לו כאן. בתשע הוא הגיע. ההליכה הכה ייחודית שלו, הפרצוף שתמיד נראה חתום, השיער שהאפיר והנחישות שרק לראיין גיגס יש. זה היה אימון אישי מיוחד.
ראיתי בעבר את גיגס באימונים, אך אף פעם לא באימון אישי. זה ישמע קלישאתי, אבל באמת שקשה לתאר במילים ולהעביר את החוויה של מבט אישי במשך שעה וחצי על אימון של אחד מגדולי הספורטאים שמתאמן באינטנסיביות של ילד בן 20, כשכל תרגיל הוא מבצע בדיוק מושלם.
"הוא תמיד ככה", אמר לי אחד המאמנים. "אבל השבוע זה יותר מיוחד. מתכוננים למדריד. הוא מכין את עצמו בדרך אחרת מכולם, ו... אוי אלוהים, זה המשחק ה-1,000 שלו בקריירה. שלא יהיה ספק, ברור שזה הדבר האחרון שמעניין אותו". בסוף האימון האישי הוא ניגש לניק פאוול וריו פרדיננד, שעבדו בצד, והסביר להם משהו על יציאה מהירה מהמקום. באותו רגע תהיתי ואולי קיוויתי שאני רואה את המאמן הבא של מנצ'סטר יונייטד.
יונייטד רגילה למשחקים האלה, בהם הכל מונח על הקופה, כשתיאטרון החלומות הולך לקראת עוד ערב ענקי בליגת האלופות. אבל הפעם יש אקסטרה חשמל שזורם באוויר. האווירה במתקן האימונים מתוחה מהרגיל. הפעם האחרונה שיונייטד שיחקה באולד טראפורד במשחק כל כך חשוב הייתה ב-2008, חצי הגמר נגד ברצלונה אחרי 0:0 בקאמפ נואו. חיכו כאן בחשש למסי ורונאלדיניו, עד שסקולס הרגיע את כולם עם שער מרחוק. ההרגשה לקראת הערב דומה. 1:1 בברנבאו הייתה תוצאה שכולם פה לא התאכזבו ממנה, אבל מול רונאלדו... לכו תדעו.
נראה שכל העולם מחכה ל-CR7. התקווה שלנו היא שההתרגשות של "החזרה הביתה" תפגע לו במשחק. מצד שני, יש פה ציפיה לקראתו. הקהל מחכה להראות לכריסטיאנו כמה הוא אהוב כאן. למרות שערק למדריד, בכל משחק ליגה שרים את השירים עליו. בצוות המקצועי של יונייטד בטוחים שהוא יתעלה על עצמו, הוא שחקן של רגעים כאלה. אבל היי, זה אולד טראפורד. תמיד יש לנו סיכוי כאן.
האווירה הכללית שמרחפת באוויר בקרינגטון היא של אופטימיות זהירה. כשיוצאים לעולם שמחוץ למתחם של פרגוסון, בחוץ, אצל האוהדים, הפסימיות חוגגת. אנחנו יונייטד, אבל ריאל זה חתיכת מכשול. התחושה הכללית היא שיונייטד לא תעבור בעיקר בגלל ספיגת השערים המתמדת העונה. הפסימיות לא מעלימה את ההתרגשות שיש ברחוב. כל אוהד ממדריד זוכה למבטים וכולם מחכים להגיע מוקדם כדי להתחיל בחגיגה. הקבוצה מתכננת הנפת דגל ענק בצבעי אדום-לבן כעשר דקות לפני פתיחת המשחק, בד עצום שישתרע על כל היציע הצפוני הקרוי היום : Sir Alex Ferguson Stand.
בצעד חריג ודי משעשע, גם מערכת ההגברה של המוזיקה באיצטדיון תפסיק לפעול כעשר דקות לפני הפתיחה כדי שהקהל יתחיל לשיר ויחמם את האווירה מראש. תמיד לוקחים את המשפט של רוי קין על קהל הסושי והתיירים של יונייטד, אבל בערב כזה אין סושי. יש רק לחם, חמאה ועידוד שעושה צמרמורות. אפילו התוכניה של המשחק שונה מהרגיל, ללא אימרה או ציטוט כלשהו. שמות הקבוצות, הגביע והתאריך אומרים מספיק.
יש משהו אחר באוויר, התרגשות שונה. בין חשש לגאווה עצומה על רגעים מסוג זה. המלונות בעיר מתמלאים באוהדים אדומים מכל העולם, חנות המזכרות הענקית מלאה ופועלת כאילו המשחק מתחיל כל רגע. אף אחד מהאוהדים בפאב ליד האיצטדיון לא זכר אתמול אפילו שסיטי משחקת מול וילה.
איש לא מצפה ל-0:0, כולם בטוחים שיהיו שערים והרבה. שני המפגשים בין יונייטד למדריד כאן באולד טראפורד בליגת האלופות הניבו בעבר 12 שערים. השמש זרחה הבוקר במנצ'סטר וחיממה בקור של סוף החורף. זה יהיה ערב בלתי נשכח, בין אם בשמחה מטורפת או בעצב קשה מנשוא. לי, באופן אישי, קשה כבר לספור את הדקות. אבל אני בטח לא האוהד האדום היחיד שיש לו תקווה למשחק משעמם עם 0:0 קטן. יודעים מה, 0:1 ליונייטד משער עצמי של רונאלדו בדקה ה-91.
