דורון ענבל היה מתוסכל ומבולבל. עננה של דיכאון ריחפה מעליו, ואליה נלוותה תחושת קיפוח צורבת. הוא לא ראה את זה בא. אחרי עונה מאוד מוצלחת של שידורי ליגת האלופות בערוץ הספורט, כאשר לאיש לא היה ספק שהוא אחד מהעוגנים הטבעיים והחשובים על המסך, קרא לו המנכ"ל ובישר לו שלא יהיה לו מקום באולפן הגמר.
השנה היתה 1999. מנצ`סטר יונייטד ובאיירן מינכן צחצחו חרבות לקראת העימות המונומנטלי ביניהן בקאמפ נואו בסוף מאי, וענבל לא ידע את נפשו. אפילו הפיצוי שניתן לו על ההדרה הזו – שידור גמר הגביע האנגלי מוומבלי בשבת שלפני גמר הצ`מפיונס, בתוספת כרטיס כניסה לגמר עצמו בברצלונה – לא הפיס את רוחו.
הוא הסתובב מבואס במסדרונות הערוץ, מקטר על מר גורלו בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב, וקיבל טונות של אמפתיה וסימפטיה. הן היו אמנם נעימות לאוזן ולאגו, אבל לא הצליחו לשפר את מצב רוחו העכור. תחושת קיפוח עדיין בערה בו כאשר הוא נכנס לחדרו של מנכ"ל התוכן של הערוץ וחברו הטוב, ערן אורנפיין.
"אני מבין שאתה מתקשה להתמודד עם רוע הגזירה", אמר לו ערן, "אז בוא תשמע גם חדשות טובות: אני מצטרף אליך לברצלונה. נבלה ביחד, נקרע את העיר, ואז נקרע גם את הגרמנים ונביא גביע אלופות לאולד טראפורד". ערן היה אמנם אוהד מושבע של מנצ`סטר יונייטד, אבל מהסוג הרומנטי ולא הפנאטי.
הפעם הופתע דורון, בעיקר נוכח האופטימיות הגורפת של עמיתו. "שנינו הרי נהיה בפעם הראשונה בתולדותינו בגמר אלופות. תחשוב על ההזדמנות שנקרתה בדרכך. זו תהיה חוויה, ואתה תוזמן גם להצטרף לחגיגות הזכייה". דורון נעץ בערן עיניים משתאות. הוא לא יכול היה לקבוע אם הביטחון העצמי של חברו נובע באמת מאמונה יוקדת, או מוצג כאן לראווה על מנת להרים לו את המורל.
***
בשבת ניצחה מנצ`סטר יונייטד את ניוקאסל 0:2 בגמר הגביע האנגלי בוומבלי, ונראתה מצוין. אליפות אנגליה כבר הייתה באמתחתה. עכשיו התווסף אליה גם הגביע. מה שנותר היה להשלים טרבל היסטורי בעזרת גביע אירופה לאלופות. הסיכויים שלה נראו טובים. לבטח סבירים.
אבל ערן אורנפיין לא היה מסוגל להירגע. האופטימיות המדביקה שלו התחלפה בברצלונה באימה. פחד טמיר מהאפשרות שהנה, דווקא על סף הארץ המובטחת, האדמה תפתח את פיה ותבלע את כל התקוות. היה קשה מאוד להעביר איתו את 48 השעות שלפני בעיטת הפתיחה. הוא בקושי אכל, בקושי נרדם, ועוד יותר בקושי דיבר. מוחו הריץ סרטים. "אתה זוכר שהבטחת שנבלה ונקרע את העיר", אמר דורון בשעה שהם נכנסו לפאב בטיילת רמבלאס, וערן התיישב בפנים מהורהר, חיוור מחיוורון, והותיר את כוס הבירה שמולו מלאה עד גדותיה. "פתאום זה היכה בי", הרכין ערן את ראשו וסינן בלחישה. "אני מבועת מהאפשרות שהחלום שלי יתנפץ לרסיסים לנגד עיניי. אני לא מסוגל לדמיין תסריט שבו לא רק שיונייטד לא יוצאת מקאמפ נואו עם הגביע, אלא הרבה יותר נורא – שקבוצה גרמנית תניף אותו. אני לא יודע אם אוכל לעמוד בזה".
***
אבל הנירוונה של ערן אורנפיין היתה קצרה להחריד. למעשה היא נמשכה פחות מחמש דקות, עד שמאריו באסלר הגרמני הכניע את פטר שמייכל בכדור חופשי והעניק לבאיירן מינכן יתרון מוקדם. בסביבתם של דורון וערן השתררה דממה. הם היו הרי מוקפים בשדים אדומים למכביר, ובכמה קולגות ישראליות – יורם ארבל ורפי רשף לדוגמא – שהשער הזה דכדך את רוחם.
בולטת מכל הייתה שוב שתיקתו הרועמת של אורנפיין. הוא הביט על כר הדשא בעיני עגל ובמשך 80 דקות לא הוציא מילה. מנצ`סטר יונייטד שלו נבלעה בין גבעולי הדשא של היכל הפאר של ברצלונה. אלופת גרמניה נראתה כמי שמשתעשעת ומהתלת בה, ולפחות ארבע פעמים הייתה קרובה להבקעה נוספת, שבשום פנים ואופן לא הייתה מקפחת את האנגלים.
אך אף על פי שהיתרון של באיירן נותר מינימלי, לא בצבצה על כר הדשא ומעבר לו שום אפשרות ריאלית שאלופת אנגליה תחזור מן הפיגור. בעמדת השידור בקמפ נואו, החלו בדקה ה-88 רמי וייץ ושגיא כהן לסכם את הזכייה הגרמנית המתקרבת. הם ניתחו באיזמל את שגיאותיו של מנג`ר מנצ`סטר יונייטד, אלכס פרגוסון, לעומת התחכום והיישום המבריקים של מאמן באיירן מינכן, אוטמר היצפלד. הכל היה נכון.
בינתיים הלכה קומתו של ערן ושחה. הוא התיק מבטו מהדשא, ובידו הימנית תמך בסנטרו הנשמט. השעון הגדול על הלוח הדיגיטלי שממול תיקתק דקה 90, כשערן פנה לדורון. "די, בוא נצא. אני לא מסוגל יותר. אני גם לא יכול לראות את הגרמנים חוגגים. הסיוט שלי התממש. בוא, לפחות נהיה ראשונים ברכבת". דורון היה המום. "עזוב, ערן, אין שום סיבה הגיונית להימלט עכשיו. זה הגמר הראשון שלנו. נתחפף מכאן בזריזות מיד עם הישמע שריקת הסיום. לא נראה את הגרמנים חוגגים.... ונגיע לתחנה לפני כולם".
האמת היא שארבע המילים האחרונות לא נאמרו מעולם. הן היו אמנם על קצה הלשון של דורון, אבל בו ברגע שהן התכוננו לצאת לאוויר העולם ולהיכנס לאוזנו של ערן, כבש טדי שרינגהאם את שער השוויון של מנצ`סטר יונייטד. זה היה אירוע בלתי צפוי לחלוטין. איש לא חזה אותו, ודורון לא חזה בו. ערן לא ראה את זה בא, ודורון לא ראה את זה. הוא היה עסוק כל כך בניסיון לפייס את חברו, למנוע ממנו לקום לפני הסיום, שראשו ועיניו היו נתונים לחלוטין במשימה. כאשר שרינגהאם שלח את הכדור החד לפינה של אוליבר קאן, היה מבטו של דורון נעוץ בערן שם.
זה גם מנע מדורון להיות מוכן לנחשול האוהדים באדום, שליווה את שאגת האושר האדירה שלו בזינוק אקסטטי ששיגר גלי הדף ליציע, כאילו היה מדובר ברעידת אדמה. עבור דורון זה אכן הרגיש כך. הגל דחף אותו ואיים להפילו במורד היציע. הוא הצליח איכשהו לשמור על שיווי משקל, אבל נכשל בהגנה על משקפיו. הן הועפו מפניו ונחתו למרגלות ההמון הצוהל, על רצפת השורה בה ישב.
בשנייה הזו כבש אולה גונאר סולשאר את שער הניצחון של מנצ`סטר יונייטד. דורון לא ראה גם את השער הזה. עכשיו הייתה המטרה העיקרית שלו לא להידרס למוות. המשקפיים היו אמנם בידו, אבל האוהדים אחוזי טירוף הקאמבק לא הבחינו בו בשעה שהם השתוללו משמחה ביציע. רק ערן אחז ומשך בזרועו בניסיון למלט אותו מפגיעה. אט אט הצליח דורון לקום ולהתיישב בכסאו. הוא היה נסער, אך שרד את ההילולה ללא פגע פיזי.
כאשר נשמעה שניות לאחר מכן שריקת הסיום של גמר ליגת האלופות 1999, ולוח התוצאות הבהב "מנצ`סטר יונייטד – באיירן מינכן 1:2", קם ערן אורנפיין מכסאו, מחה דמעה מלחיו, וחיבק את דורון ענבל בעוז. "תודה, דורון, הצלת את חיי", לחש. "כל המציל נפש אחת, כאילו ראה גם את שני הגולים", ענה לו דורון.
***
מאיר אהרונסון היה אוהד מושבע. לא של קבוצה אחת ספציפית, כי אם של כדורגל. הוא אהב לצפות במשחקי הליגות באירופה, והתחבר בעיקר לשידורי הליגה האנגלית וליגת האלופות. דורון ענבל היה השדרן האהוב עליו. הוא עקב באדיקות אחרי שידוריו וגם אחרי סיפוריו.
אהרונסון בן ה-26 היה חבר הקיבוץ הדתי סעד בעוטף עזה. כחייל מילואים קרבי, הוא אף נמנה על חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ. בבוקר השבעה באוקטובר הוא ישן שנת ישרים בדירתו. בערב שבת הוא עלה על יצועו שמח וטוב לב. בשבת חיכתה לו חגיגת שמחת תורה בקיבוץ, ובמוצאי החג המתין לו בונוס: משחק הליגה של מנצ`סטר יונייטד נגד ברנטפורד הוסט לשעת ערב מאוחרת, מה שיאפשר לו לצפות בו אחרי יציאת הכוכבים.
אבל בעודו מתענג על תכניותיו וחלומותיו, נשמעה בשבת ב-6:30 בבוקר דפיקה רמה על דלתו, וקולו של חברו הטוב אריאל הרעים: "מאיר, תתארגן מהר. יש מחבלים בקיבוץ".
תוך דקות ספורות היה אהרונסון מוכן ומצויד בנשקו. אריאל חיכה לו. בנקודת המפגש הקבועה, ליד מחסן התחמושת האישית, קיבלו את פניהם חמשת חברי כיתת הכוננות הנוספים. קצין הביטחון של הקיבוץ עדכן אותם שקומץ מחבלים ניסה להיכנס לסעד, הוברח על ידי הגדר והשומרים החמושים, הסתובב על עקביו ונע לעבר מטרה אחרת.
מאיר אהרונסון נפגע בצווארו. כדור אחד פצע אותו בין הסנטר לאוזן. הוא דימם קשות. חבריו מיהרו לגרור אותו לאסם שנראה מקום מבטחים. הם חבשו אותו, דיווחו על פציעתו בקשר וביקשו לשגר אליו אמבולנס. הם ידעו שהסכנה הגדולה נשקפת מהדימום. מאיר היה בהכרה מלאה ותיקשר עם הכוננים. "חייבים לשמור אותו ככה, בהכרה. שלא יירדם לנו ולא ייעלם לנו", אמר החובש.
"מאיר", אמר אריאל, "אתה חייב להישאר ער. בכל מחיר. אל תישן עכשיו. יש משהו שאנחנו יכולים לעשות על מנת לעזור לך לא להרדם"?
"כן, לספר לי סיפור מצחיק על כדורגל".
"איזה סיפור?"
"על עלילות דורון ענבל בקמפ נואו".
***
סוף דבר: לקח לאמבולנס זמן רב להגיע, אבל מאיר אהרונסון הקשיב לכל הסיפור, נותר ער והחלים לגמרי. חברי כיתת הכוננות שלו המשיכו להילחם ושבו כולם לביתם בשלום. דורון ענבל השתתף מאז 1999 בכל שידורי גמר ליגת האלופות באולפן.
כל קשר בין הסיפור למציאות הוא אמיתי לחלוטין
