sportFive1034340 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5
פולסן. הלך עם הקבוצה דרך ארוכה (Getty) (צילום: ספורט 5)
פולסן. הלך עם הקבוצה דרך ארוכה (Getty)|צילום: ספורט 5

בסוף נשארו שתיים. באיירן מינכן ולייפציג, שתי נציגות הנותרות באירופה שבגרמניה אוהבים לשנוא, כל אחד מסיבותיו הוא. בצד אחד הבווארים. המצליחנים שהפכו את הבונדסליגה למונופול הפרטי שלהם. ומהעבר השני לייפציג, שעל אף היותה אנדרדוג בליגת האלופות, נתפסת כמי שמייצגת כמעט את כל מה שנוגד את הערכים הסוציאל-דמוקרטים של קבוצות הכדורגל בבונדסליגה ומאתגרת את המסורת הגרמנית. באופן די מדהים, רוב אוהדי הכדורגל בגרמניה ממשיכים לבוז ולסלוד מלייפציג ולקוות לכישלונם אפילו יותר מבאיירן הדורסנית.

עם זאת, לייפציג מייצגת גם ערכים אחרים שצריך לחבק ולאמץ אותם ולשם עוד נגיע. אבל קודם נחזור על סיפור הולדתה של לייפציג המוכר לחובבי הכדורגל בעולם. המועדון, שמוחזק על ידי קונצרן רד בול ולו שלוחות באוסטריה, ארה"ב וברזיל, השתלט לפני קצת יותר מעשור על מרקרנשטאט שהיתה בליגה החמישית. בזמן קצר שינה את המדים, הלוגו והשם של הקבוצה, חכר את האצטדיון העירוני בלייפציג עם 43 אלף מקומות ישיבה ועשה את כל הדרך הארוכה לבונדסליגה בזמן קצר ומעורר השראה, לצד סלידה של המתחרים.

לייפציג הצליחה לתמרן את החוקים הנוקשים של מנהלת הליגה הגרמנית, שמנסה למנוע מאוליגרכים ואנשים פרטים להשתלט על למעלה ממחצית המניות של קבוצת כדורגל, כשהכניסה לפי הטענות עובדי קונצרן שהחזיקו בבעלות אוהדים על הקבוצה ובכך שברה את החוק הנודע "50+1", בשביל להשתלט באופן טוטאלי על הנעשה במועדון. עם האיסור להכניס את שם הקונצרן Red Bull התמודדה בכך ששינתה את השם ל-RasenBallsport ואפילו את לוגו הקבוצה, נאלצה לשנות להבדיל מאחותה רד בול זלצבורג.

מאז ועד היום אוהדי קבוצות אחרות בגרמניה לועגות באופן קבוע ללייפציג, במיוחד דורטמונד שאוהדיה תקפו באכזריות ופצעו אוהדים של הקבוצה ממזרח גרמניה לפני מספר שנים כשזו באה לביקור בזיגנל אידונה פארק. אפשר להבין לליבם של אוהדי שאלקה, שטוטגארט, המבורג, מנשנגלדבך ודומותיהן, בעלות מסורת וקהל אוהדים עצום, כשהן רואות את האיום הגדול של לייפציג, קבוצה חדשה ונטולת מסורת. קבוצת פלסטיק, כפי שהן מכנות אותה. אבל למען האמת, במונחים של כדורגל, לייפציג עושה בית ספר לכולן, ואפשר לראות את ההתעמרות הזאת גם כסוג של קנאה.

בשנים האחרונות לייפציג השיגה את המקום השני בגרמניה, ביקרה פעמיים בשלב הבתים בליגת האלופות, הגיעה לגמר הגביע והערב תעלה בפעם הראשונה לחצי גמר ליגת האלופות אחרי שעברה את טוטנהאם ואתלטיקו מדריד בשלבי הנוקאאוט. כל מי שסבור שכסף הוא הגורם היחידי להצלחה של המועדון, חוטא לעיקר. לייפציג עשתה לעצמה שם של בית ספר למצוינות, בכל הקשור לגיוס שחקנים ומאמנים באופן מעורר כבוד והערכה.

בסגל שיעלה למשחק מול פ.ס.ז' הערב (22:00, 5SPORT), נמצאים לא פחות משישה שחקנים שעשו את הדרך הארוכה של לייפציג לבונדסליגה ושיחקו בליגת המשנה, כולל השוער פטר גולאשי, מרסל האלסטנברג, לוקאס קלוסטרמן, ווילי אורבן, אמיל פורסברג ומרסל זאביצר, אדריכל הניצחון על אתלטיקו בחצי הגמר. יוסוף פולסן, שעלה לחוד, הוא השריד היחיד של הקבוצה המזרח גרמנית שעוד שיחק איתה בליגה השלישית. גולאשי הוא השחקן היחיד בסגל שחצה את גיל ה-30, שמלמד על מדיניות רכש של המועדון שלא מגייס לשורותיו שחקניו מעל 24. מדובר בשחקנים שלייפציג בנתה מלמטה. האם יש דבר יותר רומנטי מזה?

יעשו את הבלתי ייאמן? (Getty) (צילום: ספורט 5)
יעשו את הבלתי ייאמן? (Getty)|צילום: ספורט 5

מעבר לכך, הטענה שלייפציג עושה הכל בזכות כסף, קצת משעשעת ומנותקת בהקשר הרחב של ליגת האלופות, כשמולה תפגוש את פ.ס.ז' ששילמה 222 מיליון יורו על ניימאר ו-180 מיליון על קיליאן אמבפה. לייפציג מעולם לא רכשה השחקן ביותר מ-30 מיליון יורו ותקציב השכר הממוצע שלה הוא הרביעי בגודלו בליגה. הרבה פחות מבאיירן ודורטמונד ואפילו נמוך יותר מלברקוזן, שסיימה חמישית בבונדסליגה. ניימאר ואמבפה מרוויחים ביחד הרבה יותר מאשר כל הסגל הצנוע של לייפציג גם יחד.

לייפציג גם נשענת על פילוסופית אימון מתקדמת שבנה ראלף ראנגניק. אחריו הגיע ראלף האזנוהטל (שהעלה את הקבוצה לליגה הבכירה והיום מאמן בסאות'הפטון בהצלחה יתרה) ולבסוף יוליאן נגלסמן, רק בן 33 אבל מאמן שכבר עשה דבר אחד או שניים בכדורגל, ונחשב לאחד המוחות המבריקים באירופה. כמו שהיא נוהגת עם שחקנים צעירים, כך גם עם מאמנים. לייפציג מגדלת את הדור הבא ומשבחת אותו וההצלחה שלה על הדשא בשנים האחרונות היא ההוכחה לכך.

אי אפשר לנתק גם את ההקשר הגיאוגרפי. לייפציג מגיעה ממזרח גרמניה ממחוז סקסוניה, שלמעשה עד עצם היום הזה לא הצליח לגשר לגמרי על הפערים הכלכליים הגדולים מהמערב לאחר נפילת חומת ברלין. שיעור האבטלה במחוז הוא לאין שעור גדול מיתר המדינות המרכיבות את גרמניה וההצלחה של קבוצת הכדורגל, שנכנסה לוואקום הזה, מעצימה עוד יותר את ההישגים הספורטיביים, בליגה שבה הופיעו רק שלוש קבוצות מזרח גרמניות מאז האיחוד בראשית שנות התשעים.

קל לזלזל וללעוג ללייפציג, אבל יש בפרויקט הזה בעיקר דברים טובים שצריך להבליט ולשאוב ממנו השראה במקום לנגח. היא חושפת את הצדקנות הגרמנית במלוא מערומיה. סימבולי שדווקא המועדונים בעלי המסורת ארכות השנים יורדים לאט לאט מנכסיהם כמו ורדר ברמן (ניצלה מירידה בעור שיניה), המבורג (ליגה שניה), שטוטגארט (עולה ויורדת), שאלקה (מנוהלת בצורה מזעזעת) בעוד, לייפציג פורסת כנפיים וממריאה, ולא רק בזכות האנרגיה של רד בול, כי אם בזכות חשיבה לטווח ארוך וחזון. מה שאין לאחרות בגרמניה.

מעבר לכך, אם תדהים את פ.ס.ז' הגדולה, לייפציג תוכל להפוך לקבוצה הראשונה בתולדות גביע אירופה לאלופות שמגיעה לגמר ללא שום תואר באמתחתה. תנו לזה זמן לשקוע, ואחרי זה תענו לעצמכם על השאלה: מה יכול להיות יותר מרגש מזה?