"...כלב מתרוצץ על גבעה כתומה
נובח ומחפש פינה
בון-ז'ור מיסיה, איזה יום יפה
הארנבות שוב במסע...."
ברצלונה היא מועדון גאה. מועדון שיש לו אתוס, היסטוריה, שיטת משחק שמזוהה רק איתו. ארגון שעשה משהו בכדורגל העולמי, בתנאי מחייה שלא תמיד היו פשוטים. מועדון הכדורגל שבנובמבר הקרוב יחגוג 121 שנה, ידע הרבה רגעי שיא מרוממים ורגעי שפל, חלקם כואבים במיוחד. וקשה, כמובן, להסתכל ברטרוספקט על משהו שקרה לפני פחות משעה (נכון לשעת כתיבת שורות אלה), אבל כבר ברור שה-14 באוגוסט, 2020 ייזכר כיום כואב במיוחד עבור אוהדי בארסה בכל העולם. היום שבו הקבוצה שלהם, שהיתה רגילה לטרוף - בוודאי בשני העשורים האחרונים - היתה הטרף. כשבדקות האחרונות של משחק רבע גמר ליגת האלופות היא לא רק נראתה כבויה, אלא לעתים אפילו חסרת אונים.
ואל תדברו עכשיו על קיקה סטיין, כי הוא כבר מזמן הבין שזה נגמר. המאמן הוא אולי הקאט הראשון והטבעי אחרי שקבוצה מקבלת תבוסה שכזו, אבל גם מי שמינה אותו אי שם בחודש ינואר (ותודו שזה נראה כמו נצח בדיעבד), ידע שהוא סותם חור לרגע. לא מביא מאמן לשנים - ואולי, זה יסוד הטעות שמנהלת את ברצלונה בשנים האחרונות. ההחלטה "לזרוק" עונה עם מאמן שאולי מחזיק בסגולות אישיות לא רעות, וכנראה גם מבין משהו בכדורגל, אבל הוא לא חומר של טורפי על. וברצלונה, לפחות תודעתית, היא מועדון "אלפא". הפשרה על סטיין, כשכל התארים עוד היו מונחים לפניה ברגע הפרידה מארנסטו ואלוורדה, התבררה כטעות מהדהדת. מהדהדת לפחות כמו התבוסה שהיא חטפה בליסבון.
יותר מכל, זה הזכיר לצופה הממוצע את הקיץ ההוא לפני שש שנים. איך שם, בין הודעה אחת על רקטה למשנתה, נבחרת גרמניה של יואכים לב (ועוזרו, האנס-דיטר פליק) קרקסה את נבחרת ברזיל בבית שלה, לעיני הקהל ההמום. אז זה נגמר 1:7 - משחק שבו שער רדף שער בקצב שאותו אי אפשר להסביר. בלו הוריזונטה התחלף באצטדיון האור, קהל לא היה שם - אבל התחושה היתה דומה. באיירן מינכן של פליק, כמו גרמניה, עשתה מה שהיא רוצה. הורידה והעלתה את הקצב לפי ראות עיניה, נחה ותקפה ככל שביקשה. גם הרגעים שבהם בארסה נראתה כחלק מהמשחק (ובואו נודה, זה קרה בעיקר בגלל שער עצמי די מוטרף של דויד אלאבה), נראו יותר כמו רגע שבו באיירן עצרה לקחת אוויר בדרך לעוד שער. לא יותר מזה.
וכמו שנבחרת ברזיל עברה שינוי גדול, כך גם ברצלונה זקוקה לרעידת אדמה. ה-8:2 הזה (שכמו כל משחקים, ייזכר קודם כל כ"8:2") הוא אולי הקש ששבר את גב הגמל, אבל הגב הזה חטף כמה מכות לא פשוטות בעבר - התבוסה 3:0 באולימפיקו לרומא, התבוסה 4:0 בשנה שעברה לליברפול וחמש שנים (המון במונחים של בארסה) שקפטן קטאלוני לא הניח את ידו על גביע אירופה לאלופות. כל מי שראה את ברצלונה של השנים האחרונות, מבין שזה יותר גדול מהשחקנים, ואפילו ממאמן. בארסה פשוט התמכרה לאיזור הנוחות שלה. איזור נוחות ושמו ליאונל מסי.
Since the 2016/17 season:
— SPORF (@Sporf) August 14, 2020
Only Lionel Messi (32) has scored more #UCL goals than Own Goal (9) for @FCBarcelona. pic.twitter.com/JSBQvCatcL
מסי הוא נכס. אין קבוצה בעולם שהיתה מוותרת מרצונה על השחקן הטוב בעולם. אבל הנוכחות של מסי בברצלונה, כך נדמה, מייצרת סוג של שאננות. יש תחושה ש"ליאו יסדר" (על משקל תכנית טלוויזיה מראשית ימי ערוץ 2), שאת כל הבעיות יהיה ניתן לפתור עם הברקה אחת של שחקן גאון. וכך אפשר "לחפף" קצת בהגנה, לוותר על חיזוק איכותי - ובעיקר להתפשר ברמת המאמנים. סטיין היה פשרה, ואלוורדה היה פשרה, ובאופן כללי ברצלונה התרחקה מאוד מסטנדרט האימון הגבוה שהוצב ע"י פפ גווארדיולה והקבוצה האדירה שלו. מסי הוא אולי קוסם, אבל הוא לא יכול לעבוד בשביל 11 אחרים. מתישהו, תצטרך להיבנות לידו קבוצה טובה יותר - ואם היא לא תהיה בברצלונה, היא בהחלט יכולה להיות במקום אחר.
ברצלונה ידעה להמציא את עצמה מחדש בעבר. היו לה כבר תקופות קשות ורעות, אבל ספק אם אי פעם היא הגיעה לערב שכזה. ספק אם איזושהי קבוצה בינונית בעבר היתה מסוגלת לקבל שמונה שערים במשחק אחד. בפניה של ברצלונה עומד אתגר שהיא עוד לא ידעה כמותו - לא רק להביא מאמן חדש, אלא לברוא מחדש את המערכת המקצועית שלה, לייצר שדרה ניהולית אחרת - ואולי, מתישהו, גם להוריד את הכתם שהונחת עליה עם 90 הדקות של אצטדיון האור בליסבון.
"אין ספק ש...
אין ספק ש...
זוהי שקיעתה של הזריחה"
