צילום: אלון מאור
במהלך שהות משותפת בשיקגו, מצאתי עצמי יושב לצידו של מודי באוטובוס תיירים. כזה, שבו יש מפעיל שתפקידו לייצר מעין הופעה תוך כדי תנועה בין רחובותיה של עיר הרוחות, כאשר הנרטיב של ההפעלה נוגע – כמובן – לענייני מאפיה ופשע מאורגן. ולא היה ולו אלמנט אחד בנסיעה הזאת שהיה מאורגן. החל מפקקי ענק ששיבשו את התזמון וכלה בבעיות עתק טכניות שייצרו המון רגעים של שתיקות ומבוכה, כאשר האיש על המיקרופון פשוט מתפרק לנגד עינינו. ובעוד נוסעי האוטובוס מפהקים ומחכים שרק יסתיים, הקפיד מודי שלא לנתק קשר עין עם המפעיל, ולו לשניה, כאשר עיניו פעורות לרווחה והבעת פליאה מרותקת נסוכה על פניו. שעה וחצי אחרי, כאשר הסתיימה לה סופסוף פדיחת המאפיה הבלתי נגמרת, ניגש מודי אל האיש והודה לו מקרב לב, תוך שהוא מצטט בפניו פרטים שזכר ושינן אודות מאפיונר כלשהו שאת שמו המפעיל ציין. כשיצאנו מהאוטובוס, ורק אחרי ששאלתי, הסביר לי שכל מי שמופיע מכיר את הרגעים שבהם הכל מתחרבן. ושלו, למודי, היה חשוב לעשות הכל כדי שזה שהופיע ייצא מהנסיעה הזאת עם חיוך.
לאחר לכתם של ענקים, נהוג לייצר טקסטים מעצימים ומחבקים. באופן אישי, הותיר אותי מותו עם תחושות של חוסר אונים. וחרדה. מודי היה פנינו היפות. פנינו היפות ברמת הערוץ. פנינו היפות ברמת התקשורת. פנינו היפות ברמת הישראליות. והגם שהפנים היפות של מודי הסתירו דאגה גדולה וחששות גדולים (שלו) מאחוריהן, הרי שעצם היותו נטע בנו תקווה. וגאווה. והאמת? גם תחושת עליונות. כי כל עוד יש מודי, אנחנו נשארים אינטלקטואלים. וסקרנים. ועמוקים. ומצחיקים. ואוהבים. ומקצוענים. ובפשטות, יותר טובים מהאחרים. כל עוד יש מודי, יש גושפנקה וחותמת כשרות כמעט אוטומטית. ועכשיו אין. כשאנחנו מבכים את מודי בר-און, אנחנו כואבים את מותו טרם עת של איש שאליו נשאנו עינינו. ובמקביל, אנחנו מבכים גם את מה שלא הותיר אחריו.
כולם יודעים כמה מחובר היה לענייני תרבות בכלל ומוסיקה בפרט. מעטים יודעים עד כמה שונה ומקורי היה הטעם שלו. יום אחד סיפר שנמאס לו מקלישאות רוק אנד רול, השם ירחם. שם דאגתי. אחר כך דאגתי הרבה יותר כשהסביר, בפנים רציניות לחלוטין, שהסגנון החדש ממנו הוא מתלהב הוא מעין שעטנז בין היפ הופ לבין מוסיקת קאנטרי. רק לאחר מספר דקות הסתבר שהפנים הרציניות אינן מסתירות מאחוריהן דאחקה, ושהאיש שחש חרדת קודש לכל מילה ואות אשכרה מתלהב מהטקסטים הכי דביליים שהז'אנר הזה יודע לייצר. ומצד שני, אין הגיוני מזה. כי כשהדיוטות כמוני שמעו שיר שאין מאחוריו כלום, מודי זיהה את הקונטקסט והעומק. וידע להסביר ולסחוף אחריו את השומע והצופה, במה שהרגיש כמו ללא מאמץ. ושוב, הרי שאין הגיוני מזה. אם ידע לרתום מדינה שלמה לצפייה מחויכת בכדורגל, תהא רמתו אשר תהא, אין סיבה שלא יידע להסביר למה למה דרומיים מזוקנים שחושבים שהם ראפרים זה ה-דבר.
ולא שמודי היה מושלם. רחוק מכך. כמו כולנו, גם הוא סבל מכמה חולשות אופי מובהקות, כשהמובהקת מכולן נגעה לחיבתו היתרה לסיגריות. פעם, בזמן שאיל ברקוביץ' היה עדיין הקוסם שעל הדשא, ייצר מודי בר-און תובנה מופלאה והסביר ששחקן כדורגל כל כך קבוצתי ולא אנוכי על המגרש חייב להיות קצת אגואיסט מחוצה לו. בפראפראזה, כנראה שאיש במה כל כך פרפקציוניסט, יסודי, שדואג לכל פרט ובודק עצמו ללא הרף, חייב להיות אדיש ביחס לאלמנטים שסופם לפגוע בבריאות שלו ובו. הערצנו ואהבנו אותך, מודי מר-און. יהיה עצוב בלעדיך. בניגוד לאותו איש שהופיע באוטובוס בשיקגו, אותנו לא הצלחת להוציא מהנסיעה הזאת עם חיוך.
