המהלך הזדוני של ראשי 12 הקבוצות הגדולות לפרוש הלכה למעשה מליגת האלופות ולהקים את הסופרליג גרר ביקורת ציבורית אדירה. הרבה עסקו בפערים הכלכליים והמקצועיים שהיו נפערים בין המשתתפות לכל השאר, בחוסר הסולידריות כלפי הליגות המקומיות ואופ"א ובתאבת הבצע שמילאה את "12 המלוכלכים" מאנגליה, ספרד ואיטליה. וזה עוד לפני שהספקנו להלין על תחרות פנימית מרתקת שהיתה נרמסת אם הסופרליג היתה יוצאת לפועל: הקרב על הליגה הטובה באירופה. שכן, לעולם הווירטואלי של המיזם שנפל בתוך 48 שעות בלבד, חברו 6 אנגליות, 3 ספרדיות ו-3 איטלקיות (ובתאוריה גם 2 גרמניות וצרפתית). בדרך זו לא באמת היה ניתן לעשות חלוקת כוחות בין המשתתפות, בשל אי השוויון הייצוגי של כל מדינה.
כמה טוב שאפשר לחזור לדבר על זה, משום שהסוגיה רלוונטית מתמיד בימים אלה. נכון לערב חצאי הגמר האירופים, הליגה האנגלית חלפה על פני הספרדית (למעשה זה כבר קרה לפני חודש) בדירוג הישגי הקבוצות באירופה. אחרי שמונה שנים של שליטה ספרדית מובהקת, לה ליגה מאבדת את הבכורה גם בגלל שבעונה הבאה ימחק לה הניקוד הגבוה שהשיגה בעונת 2015/16, ולפיכך עומדת לפי שעה על 96.997 נקודות מול 98.283 נקודות של האנגליות. שאר היריבות - מאיטליה (75.153), גרמניה (73.570) וצרפת (56.081) לא באותה הליגה. נזכיר כי השיטה של אופ"א מתייחסת לניקוד שהשיגו הקבוצות בחמש השנים האחרונות.
אפשר לסמן את נקודת השיא בפערים בין לה ליגה לפרמייר ליג באירופה. זה קרה בסוף עונת 2017/18, אחרי שריאל מדריד גברה על ליברפול בגמר האלופות וזכתה בטורניר בפעם השלישית ברציפות. אתלטיקו הניפה באותו חודש את הליגה האירופית והפער בין הליגות עמד על יותר מ-27.000 נקודות. למעשה מאז עונת 2009/10 עד לשנה הנקובה, הספרדיות גברו על האנגליות ב-22 מ-26 מפגשים כפולים בנוקאאוט או גמרים (להוציא משחקים בשלב הבתים). כלומר, השליטה של נציגות הלה ליגה היתה מובהקת, עם 6 גביעי אירופה לאלופות (4 של ריאל, 3 לבארסה) ו-7 גביעי ליגה אירופית (4 לסביליה, 3 לאתלטיקו) אם כוללים גם את עונת 2008/09.
אין כל ספק שמאז ישנו שינוי במגמה. הפרמיירליג הפכה בעונת 2018/19 לראשונה אי פעם ששולחת 4 נציגות לשני הגמרים הגדולים: טוטנהאם וליברפול לאלופות, ואת צ'לסי וארסנל לגמר האירופית. בשלוש העונות האחרונות, האנגליות גברו ב-7 מתוך 12 המפגשים הישירים על יריבות ספרדיות. רק העונה, מנצ'סטר יונייטד העיפה את סוסיאדד וגראנדה מהאירופית, ואילו צ'לסי גברה על אתלטיקו באלופות. ריאל מדריד היחידה שעצרה אנגלית העונה (את ליברפול באלופות). לאנגליות יש העונה סיכוי לא רע לזכות בשני התארים החשובים, שכן הן התברכו ב-4 נציגות בחצאי הגמר (צ'לסי, מנצ'סטר סיטי באלופות, מנצ'סטר יונייטד וארסנל באירופית).
סערת הסופר ליג עזרה לנו גם להבין עד כמה מצויות הקבוצות הספרדיות הגדולות בבעיות כלכליות. לפני חברת KPMG, החוב המצטבר של ברצלונה, ריאל מדריד ואתלטיקו מדריד גדול משמעותית מאשר של מנצ'סטר סיטי, ליברפול, צ'לסי וארסנל (אבל לא של טוטנהאם ומנצ'סטר יונייטד) לפני נתוני חודש יוני 2020. נשיא ריאל ויוזם הסופר ליג פלורנטינו פרס הצביע על הפסדים של מאות מיליוני יורו בשתי העונות האחרונות בעקבות משבר הקורונה, וכנראה שבראיה לטווח הארוך, ההשפעות של המשבר הכלכלי מהקורונה עלולות לפגוע יותר בספרדים מאשר באנגלים. אפשר גם להעריך זה גם לפי תכנית החיסונים המצויינת בבריטניה שנמצאת בשלבים מתקדמים יותר מאשר יתר מדינות אירופה.
אולי הדוגמא הטובה ביותר למשבר הקורונה בכדורגל העולמי אפשר להציג דרך המשחק בין ריאל מדריד לצ'לסי בחצי גמר האלופות. בפעם הראשונה מאז 1980, הבלאנקוס החליטו בקיץ האחרון שלא לבצע שום רכש. לעומת זאת, הבלוז הפכו לשיאני הבזבוזים של הקיץ לאחר שרומן אברמוביץ' הוציא מכיסו 250 מיליון יורו על שחקנים חדשים, כאילו אין מגפה שמשתוללת בחוץ. הדבר נכון גם ליתר קבוצות הליגה האנגלית, שבזכות הסכם השידורים האדיר שלהן, הוציאו בעונת החולפת 1.5 מיליארד יורו על שחקני רכש, כמעט פי ארבעה מהליגה הספרדית (421 מיליון יורו). זו גם דרך להבין מדוע היה חשוב לחלק מהטופ 6 באנגליה להתנצל בפני האוהדים על יצירת הסופר ליג. לכאורה המצב שלהן טוב יותר מאשר ברצלונה, ריאל ויובנטוס.
במילים אחרות, הליגה האנגלית היתה ונשארה מקור לכוח משיכה הגדול ביותר באירופה לשחקנים מליגות גדולות אחרות, כמו ספרד, גרמניה, איטליה וצרפת, הן במחיר שהן מוכנות לשלם והן ברמת המשכורת הגבוהה, מה שמעלה גם קבוצות ביניים והופך אותן ליותר תחרותיות במפעלים האירופים, כמו וולבס ולסטר. בשנים האחרונות הצטרפו גם מאמנים בעלי שם כמו תומאס טוכל, קרלו אנצ'לוטי, ז'וזה מוריניו (שכבר הספיק לקבל מכתב פיטורים) שיעזרו עוד יותר למשוך את השחקנים הטובים ביותר אל אותם הקבוצות. זהו עוד יתרון מובנה שיש לפרמיירליג על פני הליגה הספרדית, שבדרך כלל מייצרת מאמנים מלמטה.
נקודה נוספת וחשובה היא שבשלוש השנים האחרונות צומחים ומתפתחים שחקנים אנגלים מוכשרים, דבר שלא היה בהיקף כזה בעבר, בקבוצות הביניים, אך גם מקבלים צ'אנס בגדולות מפיל פודן, דרך מייסון גרינווד, מרקוס ראשפורד, בוקאיו סאקה, מייסון מאונט, ריס ג'יימס, טרנט אלכנסדר ארנולד, קרטיס ג'ונס ועוד רבים אחרים. בזמן שרוב היריבות האירופיות נופלות מהרגליים בשלבים המאוחרים, לאנגליות יש סגל יחסית רחב - גם בגלל שילוב אותם הצעירים - שעוזר להן להשיג תוצאות משופרות מחוץ לממלכה. נדמה שהאנגלים הצליחו להדביק את הספרדים בתחום של שילוב הצעירים, והנבחרת האנגלית כיום לא נופלת מזו של לה רוחה. להזכירכם, השנים הטובות ביותר של הקבוצות הספרדיות באירופה, נבנו על בסיס הצלחת הנבחרת הלאומית עם הזכיות ביורו (2008, 2012) ובמונדיאל (2010).
השאלה המרכזית היא האם השינוי בעליית הקבוצות האנגליות באירופה מלמד גם על שליטתן ביבשת בשנים הקרובות? כל הנתונים הכלכליים מצביעים על כך, שלנציגות האנגליות באירופה (אלופות, אירופית ועכשיו גם ליגת המחוזות) אמור להיות יתרון על המקבילות בספרד. אם כי, על המהפך הזה מדברים כבר שנים ארוכות, ועדיין הספרדיות נותנות פייט (וברוב השנים האחרונות השיגו יותר מהאנגליות). כדי שהליגה האנגלית באמת תשלט על אירופה, עליה להתחיל לאסוף יותר תארים מהספרדיות וליצור שושלות בדיוק כמו שעשו ברצלונה, ריאל מדריד (באלופות), אתלטיקו מדריד וסביליה (באירופית). אחרי עונת 2018/19, שהביאה את ליברפול וצ'לסי להנפת ליגת האלופות וגביע הליגה האירופית, האנגליות נעלמו בעונת הקורונה הראשונה (2019/20) ולא הופיעו לגמרים בליסבון וקלן. כעת הן חזרו במצב טוב יותר, אך כדי להצהיר על הגמוניה של ליגה כזו על אחרת, יש להקפיד על רציפות הישגית.
