גמר ליגת האלופות בין ברצלונה ליובנטוס היה מהנה וסיפק כדורגל אמיתי, במיוחד במחצית השנייה שהייתה קצבית ומעניינת והמשחק יכול היה להתפתח לשני הכיוונים. בסופו של דבר, הקבוצה הגדולה בעולם היא זו שזוכה בתואר לו הייתה כל כך ראויה.
אחרי שבעונה שעברה בארסה הייתה רחוקה מהאיכות לה התרגלנו, והדברים נכונים גם לגבי מסי, העונה קיבלנו את הארגנטיני עם רעב מחודש למשחק – מינוס כמה קילוגרמים – ובנוסף ביצעו במועדון רכש נהדר בכל העמדות: קלאודיו בראבו בשער, ז'רמי מתיה בהגנה, איבן ראקיטיץ' בקישור ומעל כולם לואיס סוארס בחוד.
נעשו התאמות, השלד של הקבוצה קיבל את חיזוק משמעותי בכל חלקי המגרש, וכל אחד מהשחקנים הללו תרם את חלקו בעונה האדירה שהסתיימה בטרבל - כן, כן – כולל מתיה שכשהיו צריכים אותו היה מצוין וכבש שערים משמעותיים כולל בקלאסיקו.
פעם נוספת הוכח עד כמה מאמן תלוי בחומר השחקנים שלו, בניהול שלהם ובכושר המנהיגות שלו. לואיס אנריקה עשה את מה שפפ גווארדיולה עשה, השלים טרבל, וחיזק את התזה שאומרת שמאמן צריך לדעת להשתמש בכלים שלו, ובעיקר לא לקלקל. גם כוכבים גדולים יודעים להעריך את המנהיגות של המאמנים שלהם - גם אם הם לא תמיד חושבים כמוהם - אבל במקרה של בארסה, הייתה תחושה שלואיס אנריקה זוכה להערכה משחקניו. וזה אולי הדבר החשוב ביותר – לא צריך לאהוב את המאמן או להיות חבר שלו, צריך להעריך אותו.
מה לא נאמר על הטריו ההתקפי – מסי, ניימאר וסוארס – שכבשו 122 שערים העונה בכל המסגרות? יש כמה דברים בולטים בשלישייה הזו: קודם כל היכולת, אך גם החברות והפרגון. כל אחד מהשחקנים הללו הוא כזה שקבוצה שלמה נבנית עליו, ולקחת אותם לקבוצה אחת, ולקבל את מסי בעונת שיא, את ניימאר בעונת פריחה ואת סוארס רעב כמו שרק הוא יודע אחרי קיץ קשה, זה מתכון לקבוצה ההתקפית הכי מגוונת בהיסטוריה. ועם כלים כאלו, בכל רגע נתון, הקבוצה יכולה לעקוץ את היריבות ולספק רגע של קסם שמכריע משחק.
אני יודע שמיד ינסו להשוות בין הטרבל של פפ לזה של לואיס אנריקה, ואני לא יודע מי קבוצה טובה יותר – אבל בשני המקרים זו הייתה קבוצה נהדרת. ברצלונה של העונה הייתה כל מה שאנחנו אוהבים בכדורגל.
במשחק עצמו, הפתיחה הייתה חלומית מבחינת ברצלונה, עם שער מהיר במהלך קלאסי, כשכמעט כל השחקנים מעורבים בו. הצטרפות נהדרת של אינייסטה וראקיטיץ' מהקו השני, שבתנועה נכונה ביטלו את הצפיפות של הגנת יובה.
בחצי הראשון, גם פוגבה - שהוכיח שהוא הדבר הבא בכדורגל העולמי - וגם וידאל, עשו עבודה נהדרת במרכז השדה והצליחו למזער את כמות הנגיעות של מסי ולסגור אותו. יובה שיחקה מצוין, וברצלונה – למרות החזקת הכדור המשמעותית – לא מצאה את הדרך לפרוץ את המערך. הקטאלונים הגיעו למצבים, אך היה נראה שיובה מנטרלת אותם באופן יחסי.
החצי השני נפתח מצוין, יובה היוותה יריב שקול לגמרי וטעות של דני אלבס בגלל לחץ גבוה סידר את ה-1:1 אחרי מהלך נהדר של מרקיסיו וטבס, וחוסר מזל של טר שטגן בהדיפה. בשלב הזה הייתה תחושה שיובה מסוגלת להפוך את המשחק, אבל בארסה כמו שבארסה יודעת, הוכיחה במספר דקות עד כמה העליונות שלה בלתי ניתנת לעצירה, כמה היא מסוכנת בחלק הקדמי ולמה היא הקבוצה הטובה בעולם.
