הסיפור המקראי של קין והבל גורם לנו לתהות איך זה מרגיש להתחרות באותו ענף עם אחים. בדומה למשל התנ"כי, גם בספורט תמיד יש את התהיה - מי האחד שמביא יותר גאווה, ואיזה ילד אלוהים אוהב יותר. כל אחד כנראה היה רוצה לתפוס שולחן בארוחת השבת של משפחות דה בור, הזארד, נוויל ואפילו נניקשווילי כדי לדעת איך מתנהלת האינטריגה בתוך המשפחה כשזה מגיע להישגים על כר הדשא (או הפרקט).
אז הנה סיפור על שני אחים: אח אחד עשה פלאים לקבוצה שלו בליגת האלופות, בעוד האח השני סומן ככישרון עולה בנבחרות הנערים. אח אחד גרף לכיסו תארים במדיהן של שתי יריבות מרות, ולאח השני אין אפילו הופעה אחת במשחק רשמי במדי הנבחרת הבוגרת. אח אחד מחזיק בקריירת אימון די מדשדשת, בעוד השני מעפיל השנה לגבהים חדשים בכל מה שקשור לרמת אימון והוצאת מים מהסלע.
זה הסיפור של סימונה אינזאגי. למה, על מי חשבתם שדיברתי?
בא מלמטה
על פניו, נקודת הפתיחה של שני האחים זהה. סימונה ופיליפו עלו שניהם לבוגרים של פיאצ'נזה הצנועה בגיל 18, אבל בעוד פיפו נרכש ע"י פארמה של זולה וקנבארו אחרי עונת שיא עם הזאבים בליגה השנייה שהסתיימה בעלייה לסרייה A, דווקא סימונה לא יצא נשכר מההתקדמות של הקבוצה ונדד בהשאלות עד גיל 22. רק אחרי שהגיע ל-10 שערים במדי ברשלו הצנועה מהסרייה C, המאמן ג'וזפה מטראצי (אבא של) החזיר אותו לקבוצה כדי לקבל ממנו 15 שערים בעונה שלאחר מכן. בעונה הזו, אגב, התרחש המפגש הראשון בין האחים כשפיפו כבר ביובנטוס, והוא גם הכריע את ההתמודדות בדקה ה-8 עם נגיחה מכדור חופשי של אלסנדרו דל פיירו.
והאמת היא, שמהנקודה הזו הקריירה של שניהם נסקה: סימונה המשיך לעונת שיא בלאציו, איתה זכה בדאבל קסום כשהוא חולק את החוד עם אגדות כמו רוברטו מנצ'יני, מרסלו סאלאס ופבריציו רבאנלי, בעוד פיפו המשיך אחרי יובה למילאן, שם הוא זכה פעמיים בליגת האלופות ובסקודטו. כשנכנסים לארונות התארים של כל אחד מהם אפשר להבין בקלות שפיפו נמצא הרבה יותר גבוה מאחיו הצעיר, אבל צריך לקחת בחשבון שהוא שיחק באחת הקבוצות השלמות שהכדורגל ידע אי פעם. נוסף על כך, הוא מחזיק עד היום בשיא ההופעות לשחקן תחת קרלו אנצ'לוטי. 332, לדייקנים.
לעומת זאת, סימונה נשאר בלאציו גם אחרי עזיבת כל הכוכבים, והמשיך לכבוש בצרורות עד עונת 2003/2004. עוד לפני שהגיע לגיל 30, הוא חווה ירידה ביכולת שבאה לידי ביטוי עם בצורת שערים של ארבע שנים (!) בליגה. בין לבין הוא גם הושאל לסמפדוריה ואטאלנטה כחלק מעסקאות שחקנים כאלו ואחרות, רק כדי לחזור לנשרים ולהניף איתם את הגביע ב-2009. עונה לאחר מכן הקריירה שלו באה לקיצה כשהפציעות הכריעו אותו, ומכאן אפשר לומר שהוא היה רק בדרך למעלה.
מזל שהתהפך
מיד אחרי הפרישה, סימונה החל לעבוד כאחראי על מחלקות הנוער והילדים בצד התכול של עיר הנצח, וההצלחות לא איחרו להגיע. הוא זכה פעמיים בגביע עם קבוצת הפרימוורה, כשאת גמר הליגה בעונת 2014-15 הוא הפסיד לטורינו בפנדלים. כשסטפנו פיולי פוטר מהקבוצה הבוגרת באפריל 2016, לא היה ספק שהצעד הנכון הוא לתת לאינזאגי הצעיר את המפתחות.
"עשיתי תהליך עצום בזכותו, גם כשחקן וגם ככדורגלן", אמר עליו לא מכבר סרגיי מילינקוביץ'-סאביץ', הקפטן לשעבר של לאציו. והוא יודע על מה הוא מדבר, כי תחת אינזאגי הוא הגיע למעורבות ישירה ב-65 שערי ליגה, וזכה גם לכבוש את אחד משני השערים בגמר הגביע אותו לאציו ניצחה ב-2019. בכלל, עושה רושם שלאינזאגי יש מערכת יחסים מאוד מיוחדת עם קשרי אמצע. גם לואיס אלברטו, שנחשב לעוד פלופ של ליברפול, פרח תחתיו, וזה אמר עליו ש"הוא רוצה שאהיה הדמות הראשית ואהיה חלק מהסגל של ספרד ביורו. המאמן הוא הסיבה האמיתית להצלחה שלנו".
אחרי שהחזיר את לאציו לליגת האלופות ב-2020/21, היה כבר ברור שסימונה ניפץ את כל תקרות הזכוכית שלו כמאמן הביאנקוצ'לסטי, אז מעבר לאינטר היה בהחלט מתבקש, ולו רק ברמת הקונטרה לאח פיפו. ושם הוא פשוט הגיע לגבהים חדשים של תעוזה ויצירתיות. במשחק הראשון נגד אתלטיקו מדריד זה אף הגיע לשיא חדש, כשבדקה ה-63 ניתן היה לראות שהקשרים והבלמים פשוט החליפו עמדות. טוטאל פוטבול על מלא. ומעבר לאקסטרווגנצה המקצועית, אין אלמנט אחד חלש שניתן כרגע להצביע עליו במשחק של אינטר. היא כמעט ולא מאבדת כדורים, משחק הלחץ שלה מצליח להכריע עבורה משחקים גם כשהיא לא מבריקה, ובניית ההתקפות שלה בדרך לשער פשוט מהפנטת.
אחד השמות המעניינים בהקשר הזו הוא בנז'מן פבאר. אחרי העזיבה של מילאן שקריניאר לפריז, הציפייה הייתה שיגיע בלם בסדר גודל דומה, אבל התחליף היה דווקא המגן הצרפתי המושמץ, שראה את הדרך החוצה מבאיירן מינכן אחרי שנים מאכזבות בגרמניה. אינזאגי פשוט הפך אותו לגרסה הימנית של אלסנדרו בסטוני: מצטרף להתקפה בקו השני אחרי שחקן הקו, ומהווה איום בלתי פוסק על היריבה עם הגבהות פנימה. ויש עוד כל כך הרבה שחקנים שמשחקים את הכדורגל הכי טוב בקריירה שלהם בעונה הזו. אינטר דוהרת לסקודטו, שיהיה הראשון שלו בקריירת האימון, וגם תיקון לגמר ליגת האלופות מהשנה שעברה לא נראה תלוש לחלוטין כרגע. ובכל זאת, יש תחושה שאם היה מדובר באיש אחר על הקווים, ההד למה שקורה כרגע אצל הנראזורי היה הרבה יותר גדול.
להצלחה יש הרבה הורים. מה עם אחים?
בראש ובראשונה, יכול להיות שהליגה האיטלקית נתקלת אוטומטית בבוז מצד חובבי הכדורגל העולמי שמבחינתם הכדורגל האמיתי משוחק רק בפרמייר ליג. האליטיזם הזה הוא איננו דבר חדש בקרב חובבי הכדורגל האירופי, ומרגיש שכל הישג בליגה שאינה הליגה האנגלית מתקבל בפיהוק במקרה הטוב.
שנית, סימונה לעד יחסה בצילו של פיפו. להבדיל מאחיו הגדול, שהגיע לרגע השיא בקריירה בגיל 34, הוא פרש בגיל הזה, כשהאח הבכור עוד מספיק לזכות באחת מהאליפויות שלו בגיל 38. אבל בגזרת האימון המאבק לא קרוב ללהיות הוגן: פיפו קפץ למים העמוקים של מילאן בשנים הכי קשות שלה, כשאחרי עונה אחת שהסתיימה במקום ה-10 הוא פוטר ע"י הנהלת הרוסונרי. מאז הוא נע על התפר בין הליגה השנייה לראשונה, כשהישג השיא שלו הוא עליית ליגה עם בנוונטו ב-2019-20. לאחרונה הוא פוטר מסלרניטנה כשהיא שקועה במקום האחרון, ולדעת כולם כבר ירדה לסרייה B.
"סימונה הוא הכל בשבילי, וכל פעם שאחד מאיתנו יוצא ממשחק הוא מתקשר לשני. האמת היא שעכשיו הוא האח המפורסם יותר", אמר פיפו בגילוי לב בראיון למגזין של אינטר בנובמבר האחרון. ואחרי שהגיע האישור מהבכור לבית אינזאגי, יכול להיות שהדבר שיסיר סופית את כל הספקות מהאח הקטן הוא השלמה של המשימה שנותרה פתוחה מהשנה שעברה, והדרך לשם עוברת במטרופוליטנו נגד החבר ללאציו סימאונה. ואז נראה על מי ידברו בארוחת שישי.
