"אבא, אתה לוקח אותי למשחק של ליגת האלופות", הוא הודיע לי מיד אחרי שעדכנתי אותו שאטוס למונדיאל בלעדיו, "לא איכפת לי, אתה נוסע לקאטר, אז לפחות תיקח אותי לראות את מסי בפריז". באותו רגע התלבטתי אם להתעלם ממנו בשתיקה רועמת, או להדוף אותו קלות עד אמא שלו. היה רגע שאפילו חשבתי לשלוח אותו לאימוץ. אחרי הכל, כנראה שנכשלתי בחינוך.
אתם מבינים? רק בן עשר וכבר מציב לי תנאים. ולא סתם תנאים, כמו לראות למשל את בית"ר מול בני ריינה, אלא לא פחות ולא יותר לנסוע איתי למשחק בליגת האלופות. 'מאיפה הגיע הפינוק הזה לעזאזל?', שאלתי את עצמי כאילו אני לא יודע את התשובה, 'עאלק לראות את מסי. כאילו זה פה בשכונה, כאילו זה בחינם. הילד חי בסרט'. מפה לשם שלשום נחתנו בפריז.
לפני שאתם שופטים אותי, תנסו להבין: מאז שאבא שלי שלח אותי מהרכב חזרה הביתה כדי להביא משהו ואז נסע בלעדיי לראות את "חגיגות" האין אליפות של בית"ר מול הפועל תל אביב בימק"א, קשה לי לראות ילד בוכה בגלל כדורגל. נכון, עברו מאז כמעט 40 שנה, אבל הזיכרון עוד טרי, אז קל לו לסחוט אותי כמו מיץ תפוזים טבעי. והוא סוחט.
חוץ מזה, בואו, למה לחרטט? אני אוהב כדורגל לא פחות ממנו, אז בגילי המופלג הוא הדרך שלי לחיות את הריגוש מהמשחק בלי לתת יותר מדי הסברים. כן, בדיוק כמו ש"בגללו" אני משחק פיפ"א, כך רק בגללו נאלצתי לטוס לשמינית גמר ליגת האלופות. ואם זה עדיין לא שכנע אתכם, פשוט תביטו במראה.
פריז לבשה חג. איזו התרגשות, איזו אווירה. וזה לא בגלל המשחק מול באיירן, אלא בגלל יום האהבה. וולנטיין אם תרצו לדייק. בכל פינה פרחים, בכל מקום בלונים ובכל סמטה זוגות מאוהבים. אנחנו באנו בגלל האהבה למסי. מודה, אף פעם לא היה לי רגש מיוחד לפריז סן ז'רמן, ובדיוק כמו ל-98 אחוז מהישראלים שבאו לכאן, כנראה שגם לא יהיה לי אחרי שהפרעוש יחליף מדים, או רחמנא לצלן יפרוש, אבל העונה אנחנו כחולים.
ככה זה בשני העשורים האחרונים. יש אוהדי קבוצות ויש אוהדי מסי. אני כזה. בדיוק כמו שהייתי אוהד זידאן כשהוא גרם לי להתרגש מכל נגיעה בכדור, או להבדיל אורי מלמיליאן. אז עכשיו אנחנו רוצים להניף גביע בשער הניצחון. אנחנו ועוד עשרות אלפי תיירים שעד לפני שלוש שנים בכלל לא ידעו שיש מועדון כזה ועכשיו עומדים בתור מטורף מחוץ לחנות של המועדון בשאנז א-ליזה.
שעה, שעה עד שנכנסו לחנות, רק כדי לגלות שבכל מה שקשור למרצ'נדייז, יש לפריז עוד הרבה מה ללמוד מהאקסית ברצלונה (כמו שתכף תבינו לא רק בזה). חנות אחת בלבד בכל העיר, שתי קומות קטנות, מבחר מאוד מצומצם של מוצרים ותור שמזכיר את ימי הצנע בישראל של שנות החמישים. ועדיין, זה לא הפריע לנו לשפוך מאות שקלים על משהו שנלבש פעם בחיים.
פשוט מדהים לראות מה עשה הטריו אמבפה – ניימאר – מסי למכירות ולעניין סביב המועדון. אני לא כלכלן, אבל מעריך שכל שקל שהוצא עליהם בחוזי העתק, כוסה כבר אחרי שעה והביא תשואה נאה לקטארים, כמו גם לנייקי.
זהו, הגענו לאצטדיון. איזה קהל, איזו אווירה. מטורף. להבדיל מהקונצרטים שראיתי בברצלונה או באנגליה, כאן לא מפסיקים לעודד לרגע. איזו תפאורה, איזו פירוטכניקה, איזו שירה. ממש הצגה. ליגת אלופות.
כבר מהרגע הראשון ברור מי המלך הבלתי מעורער של האוהדים (אמבפה) ומי יורש העצר שלו ביום שיעזוב למדריד. קבלו את חביב הקהל אמרי. רק בן 18 וכבר זוכה ליותר תשואות ממסי. ככה זה כשהקהל מחפש מקומיים בים ליגיונרים כדי להזדהות איתם ולהתחבר דרכם למועדון.
מסי וניימאר? אהובים, אבל כמו כל שחקן אחר שלובש את המדים וזוכה ל"הולה" מהגרעין הקשה בזמן הקראת השחקנים. ואנחנו לידם. ממש צמודים אליהם ולמגרש, רועדים מכל קפיצה. כן, צ'יפרו אותנו עם כרטיסים לשורה אפס. מי היה מאמין. יותר קרוב מזה למגרש והמאמן עוד עלול להעלות אותי מהספסל, בדיוק כמו בחלום שיש לכל מי מאיתנו שגדל על המשחק.
עכשיו רק נשאר ליהנות גם ממשחק ברמה כזו והנסיעה תוכתר בהצלחה. אחרי הכל, נסיעה למשחק בחו"ל בלי התגובה "אחי איזה משחק תפסת", לא באמת מושלמת. בפועל לא ראינו כלום. ואני לא מתכוון ליכולת על הדשא, אלא פשוטו כמשמעו - לא ראינו כלום למעט את הפרצופים של הסדרנים ואת הגב של הצלמים שעמדו במערך ייחודי וממש סגרו לנו כל קו מסירה.
לא עזרו לנו עשרות השיחות שקיימתי עם מנהלי האירוע. "סורי, בדרך כלל המקומות האלה לא למכירה", הם הסבירו, "אבל בגלל הביקוש פתחו גם אותם ואנחנו לא יכולים לזוז, לכל אחד יש כאן תפקיד". שלנו היה לסבול.
למזלנו, ממה שסיפרו בחוץ לא באמת היה מה לראות, אז לא הפסדנו כלום. בעצם, אחרי המשחק הזה, כנראה שהפסדנו הזדמנות לראות עוד הנפה של מסי בליגת האלופות.
נקווה שתהיה לנו חוויה מתקנת ביעד הבא: בברצלונה. כן, כדי לסגור שבוע כדורגל ראוי, אין כמו לראות את בארסה. ועוד מול מנצ'סטר יונייטד. בכל יום נתון זה גמר ליגת אלופות, היום שמינית גמר ליגה אירופית. איזה בזבוז.
לא אם שואלים את אלפי אוהדי יונייטד שהגיעו לבירת קטאלוניה והציפו אותה בשירה אדירה וריחות של פיפי ובירה. כבר שנים הם לא בטופ העולמי, אבל הדי.אן.איי שלהם כזה, אז החשיבה וההתנהלות היא של פייבוריטים. של ווינרים. "זה ייגמר 0:2 קליל לנו", הם הצהירו בכניסה לרכבת התחתית, "אנחנו זוכים בגביע השנה".
לא יודע לגבי הגביע, אבל הם בהחלט זכו בתואר השיכורים הכי אדיבים שפגשתי בימיי. אולי בגלל הניסיון המר של הבריטים עם אסונות דוחק, הם הקפידו לפנות לנו את הדרך בתוך ההמון וממש יצאו מגדרם כדי שהילד יגיע בריא ושלם ליעד. וכל זה למרות שהוא היה עטוף בצעיף של ברצלונה וכובע של פריז, כמו אוהד הצלחות טיפוסי.
טוב, אין ספק, מבחינת עידוד הקהל של בארסה זה לא הקהל של פריז. הם אומנם עודדו 96 דקות, אבל זה עדיין רחוק מההצגה המטורפת שראינו בפארק דה פראנס, 30 שנה אחרי ההצגה שנתנו שם ראובן עטר, רונן חרזי, אייל ברקוביץ ורוני רוזנטל.
ועדיין, לקאמפ נואו יש משהו מיוחד שפשוט סוחף ומרגש אותך כל פעם מחדש. בעצם זה לא האצטדיון, אלא רוח המועדון. החנויות בכל פינה, ההמנון, המסורת, העוצמה, כל אלה צריכים להיות המטרה האמיתית של פריז, אם הצרפתים, או שמא הקטארים, רוצים להפוך לקבוצת ליגת אלופות אמיתית.
ועל הדשא? איזו חוויה. משחק קצבי, מרתק ומותח שהסתיים בדרמה שתאמינו או לא, אפילו הצלחנו לראות מצוין מהיציע של האולטרס. אומנם גם כאן יצאנו עם תוצאה בעייתית (2:2) שספק אם תספיק לגומלין, אבל ההודעה מדורון בן הדוד "איזה משחק תפסתם", שניה אחרי שריקת הסיום, נתנה את החותמת למסע הכדורגל המוצלח של עוד ישראלי טיפוסי.
עכשיו אפשר לסמן וי ולקוות שהפרעוש יחזור לעונת פרישה בברצלונה ויניף איתה גביע. אלופות. זה מה שמגיע לו על מה שעשה לכדורגל. זה מה שמגיע לברצלונה על מה שנתנה לכדורגל. אנחנו? בטח נמצא כבר תירוץ להיות שם, כמו טיול בר מצווה או משהו דומה.
