לפעמים, בשביל להבין מה יש לך, אתה צריך לאבד אותו. את הקלישאה הזו צ'לסי למדה על בשרה. כשהיא מסתכלת על טבלת הפרמייר ליג כיום, היא רואה מעליה את ליברפול של מוחמד סלאח ואת מנצ'סטר סיטי של קווין דה בריינה, שניים שישבו אצלה על הספסל לפני כמה שנים.
דה בריינה הגיע לצ'לסי בגיל 21, הושאל לשנה אחת וישב על הספסל בשנה השנייה לפני שנמכר לוולפסבורג. מוחמד סלאח הגיע לצ'לסי בגיל 22, ישב על הספסל לשנה אחת והושאל לאחר מכן. שחקן שלישי, רומלו לוקאקו, הגיע לבלוז בגיל 19, מיעט לשחק ובסופו של דבר הושאל לאברטון. הטופיז קנו אותו, הוא התפתח לשחקן גדול ובסופו של דבר נרכש מחדש ע"י צ'לסי ב-113 מיליון יורו.
הסיפור של שלושתם מעניין, כי הוא נותן זרקור לאחד מהמפעלים הגדולים ביותר שיש בעולם הכדורגל העולמי: מפעל ההשאלות של צ'לסי. דה בריינה, סלאח ולוקאקו הם אולי מהשחקנים המוצלחים ביותר שיצאו ממנו, בעוד שחקנים אחרים (כמו מייסון מאונט) עברו בקבוצות אחרות לפני שהפכו לשחקנים משפיעים ואיכותיים עבור הקבוצה של תומאס טוכל.
איך זה עובד?
העקרון הבסיסי פשוט. צ'לסי רוצה כמה שיותר שחקנים מבטיחים אצלה, ובמקביל רוצה שהם יקבלו דקות משחק. לכן היא כן מחתימה את השחקנים השונים, אבל משאילה אותם לקבוצות ברחבי העולם. כרגע יש לא פחות מ-22 שחקנים מושאלים מצ'לסי למועדונים אחרים.
יש בכך היגיון מהצד של הבלוז. אם הם יודעים מראש על שחקן בעל פוטנציאל ובהתחשב בשוק התחרותי, עדיף להם שהשחקנים יהיו אצלם. ראינו מועדונים שונים (כמו הרשת של רד בול, למשל) שמפתחים שחקנים לטובת המועדונים הגדולים יותר או לטובת כסף. כך למשל רד בול זלצבורג גידלה את ארלינג הולאנד, סאדיו מאנה וכרים אדיימי, שילך בדרכם של שני הראשונים.
זה בדיוק מה שצ'לסי עושה. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לזה היא לא אחר מבן שהר. הוא שיחק בצ'לסי בגיל 17, הושאל ממנה מספר פעמים (ק.פ.ר, שפילד וונסדיי, פורטסמות' ודה חראפשאפ) ומאוחר יותר עבר לאספניול. כמוהו יש עוד רבים, קיצוניים יותר ופחות.
על הנייר אין כאן שום בעיה, מבחינת המועדון. אם הם מאמינים בשחקנים כמו בן שהר ורוצים לתת להם דקות בליגות הראשונות, במיוחד באמצעות שיתופי פעולה עם מועדונים בדומה לשיתוף הפעולה המוצלח שהם מתחזקים עם ויטסה ארנהיים, אין כאן שום בעיה. הטובים מקבלים דקות ואחרי זה חוזרים חזקים יותר, כמו מייסון מאונט. קונור גלאגר, שהבקיע שבעה שערי ליגה ובישל שלושה נוספים במדי קריסטל פאלאס העונה, יחזור לבלוז בסיום העונה וצפוי לקבל גם הוא מקום בהרכב. ובכל זאת, משהו מתפספס.
מה משתבש?
על הנייר צ'לסי מצליחה לזהות ככה פוטנציאל, אבל היא לא מצליחה לשמור עליו. שתי הקבוצות הכי טובות בליגה האנגלית מובלות כרגע ע"י שחקנים שכבר היו אצלה, נמכרו לאחר שלא מימשו את הפוטנציאל והתפתחו ככוכבים בדרך אחרת. הם הוציאו 113 מיליון יורו נוספים על שחקן שכבר היה אצלם.
אין תשובה טובה אחת. קשה לדעת מה הפוטנציאל של שחקן, קשה לדעת איך כל אחד מתפתח ובמיוחד קשה לדעת מה יצא ממנו. כוכבי כדורגל, כמו סלאח, דה בריינה או לוקאקו, צריכים את הכדור אצלם ברגליים. על הספסל, עם שמות גדולים שפותחים לפניהם, זה לא יקרה.
התפתחות "טבעית" יותר היא של שחקן שעושה חיל בקבוצות קטנות ואז עובר לגדולות יותר. חלקם מצליחים בגדולות, חלקם פחות, אבל הם מקבלים את ההזדמנות להוביל קבוצה. סלאח קיבל אותה בעונה נהדרת ברומא ממנה הגיע לליברפול, דה בריינה קיבל אותה בוולפסבורג. בשני המקרים מדובר במועדונים קטנים יותר ופחות לחוצים מצ'לסי.
במקרה של שניהם, כנראה, היה מדובר בחוסר התאמה לסגנון המשחק והאישיות שז'וזה מוריניו דרש משחקניו. זה מובן. מוריניו אמנם טעה, ואולי כך צ'לסי פספסה שנים של דומיננטיות עם דה בריינה וסלאח, אבל זכותו של המאמן לעשות מה שהוא רוצה כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר. לכן משלמים לו.
צ'לסי למדה מהטעות הזאת. בקיץ האחרון הם מכרו שני שחקנים מבטיחים, תמי אברהם (לרומא) וטימו ליברמנטו (לסאות'המפטון). שניהם בעונות טובות, ולשניהם יש סעיף קנייה בחזרה. כך שאם פתאום הם הופכים לכוכבי כדורגל, הבלוז יכולים לקבל אותם מחדש במחיר גבוה יותר. ראינו את ריאל מדריד עושה את זה עם אלבארו מוראטה, למשל.
על הנייר, זה יכול לאפשר לבלוז להנות משני העולמות. הם יכולים לשחרר שחקנים אם הם לא מרוצים מהם ולא רוצים להמשיך להשאיל אותם למועדונים שונים, ובמקביל מחזיקים באפשרות לקנות אותם בחזרה אם זה מה שהם היו צריכים. אם צ'לסי תחפש חלוץ בסיום העונה, אפשרות ריאלית בהתחשב בביצועיהם של רומלו לוקאקו וטימו ורנר, הם יכולים לקנות את אברהם בחזרה. זה אמנם יעלה להם 40 מיליון יורו, אבל הם מקבלים שחקן טוב יותר משמעותית. על הנייר זה פתר את הבעיה, אבל נשאר צד אחד חשוב בדיון.
המקום של השחקנים
כדורגלנים אמנם מקבלים סכומי עתק על התחביב שלהם, אבל לא פשוט להיות שחקן שמושאל מקבוצה לקבוצה. שחקנים מושאלים, בסופו של דבר, הם חלק מהסגל אבל לא לגמרי חלק מהקבוצה. הם עדיין שייכים לקבוצת האם שלהם, למרות שהם מתאמנים וצריכים לעמוד בדרישות של הקבוצה החדשה. הניגוד הזה, יחד עם הידיעה שאתה על זמן מוגבל בקבוצה ושתחזור, כמעט בוודאות, לקבוצה המקורית, יוצר מעין ניגוד.
בחלק מהמקרים שחקן מוצא בית חדש בקבוצה אליה הוא הושאל, כמו רומלו לוקאקו באברטון, אבל ברוב המקרים יש אינטרסים שלא משחקים לטובת השחקן: המועדון יעדיף לפתח כימיה עם שחקנים שנמצאים הרבה זמן בהרכב במקום פתרון זמני, היחס לשחקן שמגיע ממקום אחר יכול להיות שונה.
גם בהשפעת האווירה הזאת, פיפ"א הגבילה את חוקי ההשאלות והודיעה על כך שהחל מ-2023/24 קבוצות יוכלו להשאיל שבעה שחקנים בלבד. ב-2024/25 המספר ירד לשישה. החוק יהיה תקף לשחקנים מעל גיל 21 בלבד, כך שהוא לא ישפיע על האקדמיה הגדולה של צ'לסי שמשאילה כיום 21 שחקנים. החרגת הצעירים לא משפיעה על המצב הנפשי של השחקנים.
לואיס בייקר, למשל, הגיע לצ'לסי בגיל 19, היה בקבוצה שמונה שנים ולא שיחק משחק אחד. הוא הושאל לשפילד וונסדיי, מ.ק דונס, ויטסה, מידלסברו, לידס, רידינג, פורטונה דיסלדרוף וטרבזונספור. יש בזה משהו לא מוסרי כלפי השחקן.
צ'לסי, כמו כל מועדון כדורגל ואולי כמו כל עסק, רוצה לעשות את המיטב בשביל להצליח. חשוב לזכור שמדובר בבני אדם, לא שמות. נער פלא לשעבר, פרדי אדו, דיבר על הקושי המובנה בהשאלה: "זה אחד הדברים הכי קשים שאפשר לעבור כשחקן צעיר. אתה עולה, הקבוצה מצפה שתעשה את ההבדל והם רואים שאתה לא טוב כמו שחשבת ונכנסים לפאניקה. אין אמון, דוחקים בך ואתה נשאר שם".
אדו חתם על חוזה כדורגל מקצועני בגיל 14 ונחשב לילד פלא, אבל הקריירה שלו מעולם לא התרוממה. יכול להיות שזה היה נראה אחרת אם הוא היה מקבל אמון מההתחלה בבנפיקה, אליה עבר בגיל 18. אנחנו לא נדע לעולם כמה קריירות אנחנו מבזבזים בגלל הדחף להצליח והרצון להשאיל שחקנים כדי שיתפתחו כל הזמן, גם אם זה לא הדבר הנכון עבורם.
יכול להיות שיש קריירות מבוזבזות כאלה גם עכשיו. יכול להיות שצ'לסי משאילה את דה בריינה וסלאח הבאים, ויכול להיות שאם הם היו גדלים בקבוצה קטנה יותר (כמו ליל, יריבתה היום בליגת האלופות) ומתפתחים בה באופן "טבעי" ולא כמושיעים שמגיעים לכמה חודשים זה היה נראה אחרת. שוק ההשאלות מרתק מצד אחד ומסכן את השחקנים מהצד השני, וגם ההתערבות של פיפ"א לא באמת פתרה את אחד הנושאים המורכבים שיש בעולם הכדורגל.
