החלום הכחול-לבן הסתיים: הנבחרת הצעירה של ישראל סיימה את דרכה באליפות אירופה עד גיל 21. השחקנים של גיא לוזון הובסו הערב (רביעי) 3:0 מול אנגליה, והודחו מהטורניר בחצי הגמר. קיץ 2023, אולי המרגש ביותר שחווינו אי פעם, הסתיים עם תחושה מעט חמוצה - אבל עם המון המון גאווה.
סיפור הסינדרלה הגדול של האליפות נכנע הלילה למציאות. הנבחרת הצעירה של אנגליה היתה רמה אחת מעל כל האליפות הזאת, ושיחקה ברמה אחרת גם הערב. ישראל עשתה ככל יכולתה, וגם הגיעה למספר מצבים, אבל הדרך הגדולה שלה נבלמה - מול נבחרת ששיחקה כמו נבחרת בוגרים, ואמורה (על פי כל הסימנים) גם לזכות ביורו, בגמר שייערך ביום שבת.
אבל גם התבוסה המעט כואבת הזאת לא יכולה לטשטש את הקמפיין הזה, ולא את הקיץ הנפלא הזה של הכדורגל הישראלי: הנבחרת הצעירה הגיעה הכי רחוק שאפשר, השאירה מאחור נבחרות חזקות כמו גרמניה, צ'כיה וגאורגיה - הוכיחה שהיא מסוגלת להתמודד, גם כשכולם חושבים אחרת. זה היה הקיץ שבו חבורת שחקנים ישראלים זרקה לפח את כל הציפיות, הפחדים והשדים מהעבר - והגיעה לגאורגיה כדי לנצח.
ודווקא בערב הזה, דווקא כשהעיניים דומעות - זה הזמן להגיד תודה. לגיא לוזון, שהתגבר על התדמית הבעייתית והפגין ניהול משחק מופתי - משחק אחרי משחק, לצוות שאיתו - וגם לשחקנים: עמרי גנדלמן האחראי, דור תורג'מן שהמשיך את הקמפיין המצוין מהמונדיאליטו, גיל כהן ששיחק כמו קפטן אמיתי - וכמובן אוסקר גלוך, הכוכב הגדול של הכדורגל הישראלי לשנים קדימה.
דווקא בתקופה לא פשוטה במדינת ישראל, שמלאה בסכסוכים ובסיטואציה מעורערת, הכדורגל הישראלי הראה דוגמא אחרת - מראה טובה יותר לחברה שלנו. כזו שנשארת אופטימית, שמשחקת ביחד כנגד כל הסיכויים והספקנים, שמסוגלת לאחד סביבה את כולם - יהודים וערבים, מרכז ופריפריה, ימין ושמאל. כזה היה הקיץ שהיה, שנמשך ביורו עד גיל 19 בעונה שעברה, נמשך ב"מונדיאליטו" ומדליית הארד, והסתיים עם אליפות אירופה עד גיל 21 - בהישג בלתי נשכח.
והפריחה הזאת לא תסתיים כאן - כבר בקיץ הבא, (רוב) הנבחרת הזו תשבור תקרת זכוכית נוספת - עם הופעה היסטורית באולימפיאדת פריס 2024. הקיץ הזה הוכיח לכולנו, גם למי ששקע בציניות והתבוסס בתחושת הלוזריות, שאפשר - אפשר לחלום, אפשר להאמין, אפשר לנצח.
אז מה ניקח מהקיץ הבלתי נשכח הזה? כמה כשרונות יוצאי דופן (לחיי ענאן חלאיילי!), כמה רגעים שלא נשכח לעולם (עומר סניור, בדקה ה-90), שוער אחד שהוכיח שהשמיים הם הגבול בשבילו (אל תהמרו נגד דניאל פרץ בפנדלים) - ובעיקר את הציווי להאמין בשחקן הישראלי, בוודאי בדור השחקנים הזה. יש עם מי לעבוד, ויש במה להאמין. סוף סוף.
להתראות בפריס.
"...אולי אשוב בצהרי היום
כן, אני זקן יותר ואת זוכרת אותי
זה לא עצוב כשמסתיים חלום
זה לא עצוב כי את נשארת איתי..."
(שלום חנוך)
