יש חוט מקשר מוזהב – או מרגש, בשפה פועלית עדכנית – בין מכתב האלנביסטים ב-1926 לבין רכישת בן רייכרט ממכבי ת"א, שיכול להסביר באופן מדויק, מה זו הפועל ת"א, ואיך אוהד שעבר את כל המסלול משער 5 לשער 1, מצליח באופן הכי מובהק, ואולי גם הכי בוטה, להחזיר את הפועל ת"א למקום בו קמה באופן מעשי: בין כיכר ב' בנובמבר לכיכר מגן דוד, בין כרם התימנים למרכז בעלי מלאכה, ב"אטמוספירה מרעילה של פרופיונליזם ומסחר", כפי שכתבו אז נערי אלנבי כדי להסביר מדוע בחרו בהפועל ולא ב"גיבור" כדי להפגין את כישוריהם הספורטיביים.
לאמיר כבירי זה עלה מיליון יורו, והיה עולה גם יותר לו נדרש – ופסק הבורר בעניין רייכרט הלך לכיוון הזה – רק כדי להשיב את המועדון לזהותו: פועל עברי, אגרופו שלוח, מגל מסוכך עליו ורגלו הימנית מכניעה פטיש בנאים. כבירי שילם וישלם הרבה כסף עד שיחזיר להפועל ת"א את זהותה. תקראו לזה אג'נדה, אידיאולוגיה, סוג של שריטה, אבל זו עובדה. הפועל ת"א בונה את עצמה מחדש, דרך זהותה, ובהרבה מאוד כסף קפיטליסטי. אברהם שלונסקי היטיב לתרגם את מה שמתחולל במוחו של הבעלים החדש, כשהפך בשעתו את האינטרנציונל של אז'ן פוטייה מצרפתית לעברית: "עולם ישן עדי היסוד נחרימה, מגב כפוף נפרק העול".
הפועל ת"א, עד כמה שזה יישמע פלצני, הוא מועדון ייחודי, שמאחד בין הפרולטאר האידיאולוגי של שנות ה-20 – מהנדסים, מורים, בעלי מלאכה – לבין אנשי השכונות, הדרומיות, הצפוניות והפרבריות, שגדלו על יריבות עירונית, על שנים שבהן הפכה הפועל ת"א מקבוצה ממסדית לקבוצה שעברה טלטלות ניהוליות והושלכה מיד ליד, מפקידי הסתדרות, דרך אנשי ממון, אוהדים קצרי יריעה או בעלים ציניים חסרי זיקה. חוץ מתואר אליפות אין שום דבר שמחבר בין האליפות של 1981 – שחקנים חורכי דשא, נחושים ומחויבים – לבין האליפות של 2010: קבוצה מוכשרת להפליא, דורסנית, ספק מכביסטית.
האהדה להפועל היא לא קודם כל שנאה למכבי, היא שילוב של שניהם. מכבי היא האנטיתזה של הפועל, אבל המטרות של שני המועדונים זהות: הגמוניה עירונית ותארים. השאלה היא מה הדרך. יש את הפועל אנדרדוג, שבאה קטנה, כדי להשיג הישגים גדולים, או בלשונו המבריקה של עלי מוהר ז"ל "להביס 0-1". יש את הפועל שתרצה להוציא למכבי עין אחת לפני שתפקח בעצמה שתי עיניים. יש את זו שרוצה בדיוק את מה שמכבי רוצה, והדרך לא ממש חשובה. במילים אחרות, או על פי סדר המושבים בבלומפילד, ממזרח, דרך הצפון, למערב: משער 7, דרך שער 5, לשער 2. הפועל ת"א הוא מועדון שבבסיסו מסרב להסתגל לעידן הפוליטקלי קורקט. יש אוהדים שייקחו את זה לשירי נאצה, ויש כאלה כמו אמיר כבירי שיוציאו את זה אל הפועל.
כבירי הוא הגשמת חלום של עצמו ושל סובביו. בעלים צעיר, שהחל את דרכו בשער 5, שיש לו קרוב ל-800 הודעות בפורום האוהדים, כולל שימוש בתכנים ארסיים כלפי היריבה העירונית וברואיה, אדם שהחל את זליגתו מעולם האומנות לכס הבעלים בתרומה של 50 אלף שקל להשבת ערן זהבי מפלרמו, וסיים אותה בבוקר בו עבר גילי ורמוט מאדום לצהוב. מבחינתו מכבי ת"א אינה מודל לחיקוי, אלא נמצאת על רף שהפועל ת"א היתה עליו או מעליו, ולשם היא צריכה לשאוף. אין מכבי ת"א במושגים של אנשים כמו כבירי. באתר הרשמי של הקבוצה לא מוזכר שמה, לא מצוינים הישגיה, והיא אינה צבועה צהוב אלא שחור לבן. אין כמו ה'פרבדה' האגדי שתיאר פעם תחרות בין אצן סובייטי לאצן אמריקני בה ניצח האמריקני במשפט "בתחרות ריצה סיים הקומיסר במקום השני ואילו החזיר הקפיטליסטי לפני אחרון", כדי להסביר את ההתעלמות הזו. כבירי הוא מסוג האנשים שישליך מהתא הפרטי את ג'ורדי קרויף, אם יהיה זה דרבי בית של הפועל ת"א, כי הוא מארח, והוא קובע איפה יישבו מי שאינם אורחיו. כבירי ישקיע כסף – הרבה כסף – כדי להתחרות עם מכבי או חיפה או עם כל קבוצה אחרת, על השוק הישראלי, ויביא להפועל שחקנים שיעבירו את המגל בדשא המטופח בבלומפילד, יקעקעו בו את טביעות הסטופקס שלהם . הפועל ת"א 2015 היא ריצת האמוק של איאד אבו עביד אחרי שער היתרון שלו בדרבי הטוטו, שילוב של תשוקה ומחויבות, רעב והגשמה, נערים בדמותם של האלנביסטים, "גיבורים" כמו בן רייכרט. שחקנים שהפועל הוא כל עולמם, כאלה שגדלו בבית ברנר וגם ישברו את חלונותיו, אם ישברו להם את הלב.
בעידן הכסף הגדול, מטבעות הלשון האלה נשמעים אנכרוניסטיים ולא מציאותיים, אבל חלק נכבד מאוהדי הפועל – וכבירי נמנה עליהם – מצועפי עיניים בכל הקשור לערכים עליו מושתת המועדון. כבירי לפחות מתעקש גם לשלם ממיטב כספו כדי להתאים את החזון הסוציאליסטי לעידן הקפיטלסטי. הוא קונה ערכים בכסף. בעייתי משהו, אבל מציאותי.
הפועל ת"א נבנית מחדש, לגמרי. לא סתם סגל חדש לחלוטין, אלא תפיסת מציאות מחודשת. הפועל לא תנסה לרכוש שחקנים כמו אלי דסה או שלומי אזולאי, אלא כאלה שהיא תבנה בעצמה. היא כבר שמה יד על כמה מבוגרי מכבי ת"א – עומרי אלטמן או שגיב יחזקאל – ועכשיו על כמה מנערי מכבי ת"א, והיא תמשיך לעשות את זה, ולא תבחל באמצעים. לא לבחול באמצעים כדי לנצח, זה לא סתם לראות את הניצחון כחזות הכל, אלא לראות את הניצחון כהגשמה ואין בלתה. במילים אחרות: שער היד בגמר הגביע 1983, כמו גם הסלייס מנבדל פסיבי באליפות 1986, הם הפועל. לא לחינם הם גם הטיקט של גילי לנדאו, ששיחק בהפועל כל חייו.
הפועל מנסה גם להתנער מהחאפריות שאחזה בה בעשורים האחרונים, סוג של ניהול ריכוזי, ספק מנותק. רון קופמן קרא להפועל ת"א פעם "המעוז האחרון של מפא"י", וקלע בכל מילה. הפועל של השנים האחרונות הייתה מאורה הסתדרותית. חבר הביא חבר, אנשי שלומנו, ועדה מסדרת. כבירי הנחית למשרדים אנשי מקצוע, השקיט את המערכת, נותן בה נופך תרבותי, מכובד. הוא שותל בה מהוגנות מכופתרת. אחרי הכל הוא אספן אומנות.
הבעיה בהפועל ת"א היא לא הזהות שלה בעיני עצמה, אלא הזהות שלה בעיני הסביבה. תדמית זה לא משהו שבהפועל ת"א ייחסו במשך השנים. "כל העולם כולו שונא את הפועל, ורק אני אוהב", זה הרי שיר שנולד בבלומפילד. כשהתדמית הזו – המאגניבה, בלשון היציע - נלעסת בפי הרגולטורים, זו כבר סכנה קיומית. כשה"פואדיזם" בעיני הציבור הוא חלק ממכלול בו צפה גם הגזענות של לה פמיליה, האידיאולוגיה עוברת טלטלות. לא לחינם קיבלה ההתפרעות של אוהדי בית"ר בשארלרואה רוח גבית מהרדיקלים שבאוהדי הפועל, כולל הגנה משפטית של אחד מגדולי האוהדים שלה – עו"ד ארי שמאי. השאיפה של אוהדי הפועל לא לנהוג פוליטקלי קורקט היא כלי הביטוי שלהם. הפועל של כבירי מציבה לכך גבולות, אבל מאפשרת ליצירתיות את החופש שלה. הפועל מורידה את הגדרות הוירטואליות – שהציבו לא מרצון קברניטיה בעבר – ובכך בעצם משיגה את מה שהשיגה הורדת הגדרות הפיסית. אחרי הכל, מי שנמצא ב"כלוב", מתנהג כמו חיה. בהפועל טוענים כי מפלס שירי הנאצה ירד ב-80 אחוז, מרצון, לא בכפייה. הרוח החדשה – רוח החזון – עושה כנראה נעים בגב. בכל הקשור ליחסים בין היציע ליס"מ, יש עדיין כברת דרך ארוכה לגאולה.
זו הפועל החדשה: תציב אתגר לכל קבוצה, תשאף להתחרות על כל התארים, ותנסה למצוא כבירי עשיר יותר: כלומר אוהד שמבין את הערכים, את החזון, את המורשת, ויסכים להתאים את עצמו וכספו אליהם. אם לא כן, זו תמשיך להיות הפועל ת"א גם בשנים הבאות. אם זה ייגמר בתואר, אם לאו, זו תמיד תהיה שאלה גדולה, שבהפועל ישאפו לתת לה מענה.
