ישראל. אז נכון שאופ"א די עזרה לנו כשהקימה את הקונפרנס ליג - מפעל שדי נתפר למידותיו של הכדורגל הישראלי; ונכון שלאורך השנים היו לנו שנים נפלאות, כולל עונות שהיו בהן שלוש קבוצות בשלב הבתים - אבל כשמשקללים את כל המשתנים, ייתכן מאוד שזו העונה הכי מוצלחת של הכדורגל הישראלי, מאז שהתחלנו לשחק באירופה בקיץ 1992.
ארבע קבוצות החלו את הדרך באירופה בקיץ הנוכחי. אחת הודחה יחסית מהר (בית"ר ירושלים, שאף פעם לא מצליחה באירופה - וגם לא נבנתה להצלחה אירופית ממש). הפועל באר שבע עפה בדקה ה-90 בסיבוב השלישי. נשארנו עם מכבי חיפה ומכבי תל אביב - כשחיפה מגיעה עד שלב הפלייאוף בליגת האלופות, ועושה מקום שלישי בליגה האירופית (עוד מעט נתייחס לפייט הנהדר שהיא עשתה מול פיורנטינה), והקבוצה מתל אביב נמצאת על סף העפלה מטורפת לרבע גמר של מפעל אירופי.
למעט עונת 2009/10, שבה היתה לנו קבוצה בשלב הבתים של ליגת האלופות (מכבי חיפה) וקבוצה בשלב הבתים של הליגה האירופית (הפועל תל אביב, שגם סיימה במקום הראשון בבית שלה). אני לא יכול לחשוב על עונה שבה הגענו כל כך רחוק עם יותר מקבוצה אחת. היו עונות מדהימות למכבי חיפה בצ'מפיונס (2002/03) או להפועל ת"א בגביע אופ"א (2001/02), אבל זה בדרך כלל היה מקרה מאוד ספציפי. כאן, יש שתי קבוצות ישראליות שנמצאות חזק בתחרות על רבע הגמר - מקום שאליו רק הגיעה קבוצה ישראלית אחת, מאז שהצטרפנו לאירופה.
ומתחת לכל זה, אסור לשכוח את הקונטקסט שלדעתי - הופך את העונה הזו לגדולה ביותר. המלחמה כמובן; העובדה שהקבוצות האלה היו בהקפאה של חודש, בקצב משחקים עוד יותר מטורף ממה שמישהו חווה ביבשת, בלי מגרש ביתי (וכולנו יודעים כמה סמי עופר משמעותי, בוודאי למכבי חיפה), וכשהן נאלצות לטוס גם למשחקי בית וגם למשחקי חוץ. וזה עוד בלי להתייחס לפחדים ולחרדות ולזרים שעזבו וחזרו - בכל מובן, זו היתה אמורה להיות עונה בינונית של הכדורגל שלנו. ובמקום זה, ראינו את השחקנים של שתי הקבוצות מתעלים לגודל השעה.
והאירוניה חזקה הפעם מתמיד: דווקא בשנה שבה החלק של ישראל באירופה (גם בכדורגל, אבל לא רק) או בכלל בעולם נמצא תחת ספק; דווקא בשנה שבה הכדורגל הפנה עורף למדינת ישראל בשעה הכי קשה שלה אי פעם; דווקא בשנה שבה יותר ויותר קולות קראו להחרים את ישראל, או להעיף אותה מאופ"א - דווקא אז, שני המועדונים הבכירים שלנו מראים שאנחנו כאן. ואנחנו לא נפסיק לשיר. או להבקיע גולים.
מכבי ת"א. ההצגה ההיסטורית של הצהובים אמש החזירה אותי לשיאו של המשבר - שכמו תמיד בעונה הדחוסה הזאת, מרגיש כמו לפני זמן אבל היה ממש לאחרונה. אחרי התיקו בבלומפילד נגד בני סכנין (משחק שבו נפסל שער לסכנין, ומכבי השוותה בדקה ה-88 משער של יונס מלדה!), התחושה היתה שמכבי ת"א מאבדת את זה. זהבי לא פוגע, דור פרץ נעלם ורובי קין לא מוצא את הפתרונות.
ואז הגיע משחק החוץ נגד מכבי נתניה - שיכול להיות שבדברי הימים של העונה הזאת ייחשב למשחק מפתח. כי זה היה הרגע שבו קין עשה את השינויים המתבקשים, הכניס לרוטציה את עידו שחר (שעד אז כמעט ולא נספר), פתח את הסגל שלו - וגם הרוויח בחזרה את זהבי, שקיבל את המנוחה וחזר לכבוש בצרורות (חמישה שערים בשלושת המשחקים האחרונים). קין הצליח במשימה שלו - להמציא את מכבי ת"א מחדש. ואתמול היא נראתה שוב כמו הקבוצה הדורסנית שהיתה לו בתחילת העונה.
אבל מעל הכל, כנראה שהסיפור שייך למילסון - עד כמה שלא מתוחכם להגיד את זה, בסופו של דבר זו קבוצה אחרת איתו ובלעדיו. ליתרונות הטכניים שלו אין תחליף בסגל של מכבי, מדובר בשחקן ברמה הכי גבוהה שיש, וכל עוד הוא על המגרש - מכבי ת"א יכולה להמריא. המשחק מול אולימפיאקוס היה קודם כל קונצרט אדיר שלו - וזה אפשר גם לערן זהבי וגם לאושר דוידה (שקנה את מקומו בהרכב) להשתחרר ולהיכנס לעניינים. אפשר להגיד שקין מצא את הנוסחא שלו - עכשיו נשאר לראות עד כמה היא תוכל לרוץ, עד שתשתנה שוב.
קצת קשה לזכור, אבל מכבי ת"א עד עידן גולדהאר לא היתה קבוצה שמצליחה באירופה. מי שצברו הישגים לאורך השנים במסגרות היבשתיות היו בעיקר מכבי חיפה והפועל תל אביב - ההעפלה של הצהובים של קלינגר לשלב הבתים בעונת 2004/05 היתה, עם כל הכבוד, סוג של פוקס היסטורי. מה שראינו אתמול בגאורגיוס קראיסקאקיס זה את מכבי תל אביב החדשה - זו שמגיעה כמעט בכל שנה לשלב בתים אירופי, שמצליחה להשיג נצחונות גדולים בחוץ. העפלה לרבע הגמר תהיה ההישג הגדול ביותר שלה אי פעם באירופה - אבל זה הישג שנבנה במשך המון שנים.
מכבי חיפה. אין קלישאה יותר חבוטה (ויותר מעצבנת, לפחות לדעתי) מאשר קלישאת "ההפסד המכובד". בשורה התחתונה, מכבי חיפה ספגה שער בדקה ה-95, זה הפסד כואב לקבוצה שבאמת נתנה את כולה עד טיפת הזיעה האחרונה והיתה שווה יותר מאשר נסיעה לפירנצה בפיגור.
אבל זה הקטע עם קלישאות - שהן לפעמים פשוט נכונות. כי מכבי חיפה אולי לא תזכור את זה בעוד זמן, אבל התצוגה הערב הוכיחה כמה מה שמסאי דגו בנה העונה בכרמל - מרשים. הנה מכבי חיפה, מחוץ לבית שלה, מול קבוצת סרייה א' לגיטימית (שבעונה שעברה הגיעה לגמר הקונפרנס ליג), מובילה פעמיים נגד אותה יריבה - ואם "שואו" לא מאבד את הראש עם כרטיס אדום חסר אחריות, לכו תדעו אם היא לא מנצחת.
מכבי חיפה של 2023/2024 היא "אובר אצ'יברית" בכל מובן. אתה מסתכל על הסגל הזה, ואתה לא רואה שם שמות גדולים מדי. אין מגה סטארים בקבוצה הזו, בטח לא בהשוואה לקבוצה שהיתה שם שנה קודם. מה שיש כאן זו חבורת שחקנים שפר שחקן אולי לא שווה הרבה, אבל מסאי דגו הצליח להוציא 300% ממה שהיא שווה באמת. עד כדי מצב שבו הם כובשים שלושה שערים לקבוצה איטלקית. עד כדי כך.
יכול להיות שהמשחק אתמול היה סוג של אקורד סיום לעונה האירופית המשוגעת של חיפה - עונה שלהזכירכם, התחילה בפלייאוף צ'מפיונס, נמשכה בשלב בתים באירופית ונגמרה עם מה שראינו אתמול. בפירנצה, כבר יהיה לה הרבה יותר קשה להבקיע שלושה שערים - בוודאי לנצח. אבל מכבי חיפה תמיד צריכה להימדד לאור הציפיות שהיו כלפיה בהתחלה. והאמת היא שאף אחד לא חשב שהקבוצה הזו, עם המאמן הזה, תגיע כל כך רחוק. ואם כל זה קרה עד עכשיו, אולי אפילו אפשר להאמין שהסיפור שלה באירופה עוד לא נגמר.
