אביב בושינסקי הוא בדרך כלל אדם קר רוח, בעל גינונים מאופקים. אחד הדברים המעטים שמצליחים להוציא אותו משיווי משקל הוא שאומרים עליו שהוא "דובר". כמעט עשר שנים חלפו מאז הפסיד בנימין נתניהו בבחירות לאהוד ברק ובושינסקי עזב את משרד ראש הממשלה - עשר שנים שבהם פעל, לטוב או לרע, במגזר הציבורי והעסקי - אבל מה שזוכרים לו זה שהיה דוברו של נתניהו בתקופה שבה השנאה אליו הייתה ספורט לאומי. הבעיה של בושינסקי אינה עם התפקיד שמילא, אלא עם הניסיון לרמוז שכל הישג שלו נובע ישירות מאותה תקופה ושכל פעולה שלו מושפעת ממנה. "למשל עכשיו, כשעשינו את המהלכים האחרונים במכבי תל אביב, כתבו בעיתון שלכם שזה ספין של יחסי ציבור שלמדתי בתקופה שבה הייתי דובר של ביבי", הוא אומר בראיון בלעדי ל-G. "אחרי זה מצלצל אליי אוהד ואומר לי דברים דומים. מה, הם לא מבינים שאם המהלך ייכשל גם אני אחטוף? שגם אני מסכן פה משהו?"
אחרי מינוי אבי נמני למנג'ר ופיטורי המאמן רן בן-שמעון, המהלך שאליו הוא מתייחס, יש הטוענים שהסיכון שלקח עליו בושינסקי - המשמש כיו"ר הקבוצה ללא שכר, והאיש ששכנע את המיליארדר הקנדי אלכס שניידר לקנות את מכבי תל אביב - כבר גלוי לעין. "בתחילת העונה נבנתה קבוצה שיכולה לתת פייט לכל קבוצה בליגה", אומר בושינסקי. "רן בן-שמעון היה מאמן טוב והוא עדיין טוב בעיניי, אבל נוצרה קונסטלציה של ציפיות גבוהות של הקהל, מה שהכניס את המערכת לסחרור ואת השחקנים לשיתוק. האדם היחיד שלטעמנו יכול היה לאסוף את השברים, שבא מפוזיציה אחרת, מתוך הנשמה של השחקנים, הוא נמני".
הוא האיש החזק במכבי תל אביב?
"מבחינה מקצועית הוא הסמכות העליונה".
אני לא מדברת על מקצועיות.
"ואני לא מדבר על חזקים וחלשים".
ומה לגבי הטענות שעשיתם לו תרגיל כדי להוציא אותו סוף-סוף מהמועדון.
"זאת אמירה טיפשית. אם הוא יצליח, הוא יהיה המלך, ולא אביב בושינסקי או כל עסקן אחר. ואם ייכשל, ההנהלה תהיה זאת שהכשילה אותו".
מחול השדים סביב הקבוצה לא פסק לאחר חילופי המאמנים. לפי פרסומים שוקל שניידר למנות במקומו לתפקיד היו"ר את גיא שמיר, כדורגלן עבר ובנו של בעלי תנובה ומבטח שמיר, המקורב לו, ולהמציא בשבילו תואר ייצוגי וריק מתוכן, "נשיא המועדון". "הידיעה הזאת פורסמה ב'ידיעות' ורק ב'ידיעות', ונבעה מתוך סכסוך ביני לבין העיתון שכתב בשעתו תחקיר במרכאות, על קשר איראני, כביכול, של שניידר", מגיב בושינסקי. "מאז ניתקתי קשר עם העיתון וכנראה שלא אוהבים אותי שם. וכן, אני נשאר בתפקיד".
למה אתה לא מקבל משכורת משניידר במכבי?
"אני לא מכיר מישהו בכדורגל שעושה את התפקיד בשביל הכסף, זאת הנאה. יש לי מערכת יחסים אחרת עם שניידר. אני לא מסכן".
מה זאת אומרת?
"את יכולה להבין".
אז הוא מתגמל אותך בדרכים אחרות.
"את יכולה להבין. אני תמיד יכול לקום וללכת".
בכל זאת, התפקיד שלקחת עליך הוא לא רק בלי תמורה, הוא כפוי טובה ושואב זמן.
"לגמרי. אתמול הייתי באימון של הקבוצה, ואחר כך השחקנים קיבלו רכבים מהספונסר. כל הזמן יש בעיות עם שחקנים, התאחדות, מגרש, אוהדים. בהכול צריך לטפל".
באחת מפגישותינו, לפני כחודש, בושינסקי טרם חווה את מקלחת הקללות הצוננת שחטף מהיציע כשהקבוצה הפסידה שוב ושוב, ונשמע בטוח שכשזה יקרה, הניסיון שצבר בפוליטיקה יעזור לו לעטות עור של פיל. "עוד לא קיללו אותי והמזל שאני תמיד יכול לקום וללכת", אמר. "חוץ מזה, התרגלתי. בזמנים הקשים של ביבי ב-1999, כשעשו לו דמוניזציה, הייתי נכנס לבתי קפה בתל אביב והיו אומרים, הנה הדובר של השקרן. לא סבלו אותי כי הייתי איתו. יכול להיות שהתרגלתי".
אין לך צורך שיאהבו אותך?
"אני לא מתרגש מזה. אז יגידו מניאק. אמרו לי את זה לפני עשר שנים ולא קרה דבר".
לפני שנכנסת למכבי הייתה שמועה שהיית מגיע לפגישות עסקיות כ"פרונט מן" ופותח דלתות.
"מה פתאום?" הוא קופץ בעלבון. "שטויות. אף פעם לא עשיתי עסקים בשביל מישהו אחר. לא אמרו לי בחיים 'תרים טלפון' ולא הייתי פותח דלתות. אם הייתי רוצה להשתמש בקשרים שלי הייתי עוסק ביחצנות.
"כשסיימתי את הקשר עם ביבי, נרשמתי ללימודי תואר שני בעיתונות בקולומביה. נורא רציתי לעשות את זה, כי אבא שלי למד שם. אהבתי את המנטרה, שאחרי שאתה בוגר קולומביה, אף אחד לא יגיד לך, 'את זה עושים ואת זה לא'. בסוף הדברים התגלגלו וזה לא קרה. הייתי כתב מדיני, דובר ראש ממשלה, ולהיות לוביסט היה כמעט מתבקש".
אז למה לא?
"אני לא אוהב להיות סוג של מוציא ומביא, כי אני לא מספיק נחמד, לא אחד ששומר על קשר ומרים טלפונים לאנשים כדי לשאול מה שלומם".
אבל עם אנשי העסקים הקנדים זה מצליח לך.
"אבל זה לא המיינסטרים. אם יש קבלן מאשדוד שרוצה להכיר מישהו, אני לא הכתובת".
הקשר הקנדי
הקשר של בושינסקי עם הקהילה היהודית בקנדה, שהחל בימיו כראש המטה במשרד האוצר, הפך לסיפור אהבה עסקי. "יצא לי בכמה הזדמנויות להרצות בקנדה על הכלכלה הישראלית. אמרתי אז שהמדינה עומדת בפני רפורמת דיסקונט, בזק, בז"ן, שכדאי להשקיע בה, והכרתי את אנשי העסקים הגדולים. באחת ההזדמנויות נסעתי ללווינפק, המקום הכי קר בעולם שממנו באה משפחת אספר, שהייתה מאוחר יותר במשא ומתן על קניית ה'ג'ורזלם פוסט', ואמרתי שאנחנו מדינת קיביצערים, ומכיוון שלא תמיד אפשר לדעת לאן התרומות הולכות, כדאי להשקיע בכלכלה. בסוף ההרצאה אחד המשתתפים אמר לי שהוא נפגע, כי כבר שנים הוא תורם לישראל והוא לא רוצה לדעת לאן הכסף הולך".
אחרי שפרשת מהפוליטיקה שמרת איתם על קשר?
"אני חי מהמוניטין שיש מהעסקות".
אז אתה מתווך.
"אני עובד בשביל איש העסקים ג'רי שוורץ, ומה שהוא מבקש אני עושה בשבילו. יש כאלה שמבקשים את עזרתי. למשל, קופות הגמל של בנק יהב אמרו שיש להם משהו מעניין, אז עזרתי להם להגיע לשם. 'שגר ושכח'. הייתי שותף לשלוש פגישות וזהו".
וגזרת קופון?
"לא קופון. אני לא פקטור בקנדה. רק עשיתי את הקשר וזהו. כמו בג'רוזלם פוסט".
רק ששם זה הסתבך.
"באו הקנדים ורצו לרכוש את העיתון, למרות שהיה בפשיטת רגל, בעיקר בגלל שווי הנדל"ן. אלי עזור נראה שותף מתאים, הבעיה היא שלא הייתה כימיה בין אספר לעזור. אלי נתן את הכסף, והקנדי, שחשב שהוא עובד נכון, היה איטי ונתן לו הרגשה פטרונית. כשזה התחיל לחרוק זזתי הצידה. אלי הוא חבר ולא רציתי לנקוט עמדה. הם הלכו לבוררות, ואלי זכה".
בניגוד לעזור, הכימיה שלך עם הקנדים משתבחת עם השנים.
"יש לי אזרחות אמריקאית, אבל עם הקנדים אני מסתדר הרבה יותר טוב. אני לא ביג שוט. כשבא קנדי אני לא עושה לו דיו דליג'נס (בדיקת נאותות, ל' ר'). הם עושים את זה לבד. אני מנסה לתת את התמונה הכללית".
עלית על נישה.
"יש קנדים בתוליים. גם שוורץ, עם כל ההון שלו, התחיל להשקיע בישראל רק לפני חמש שנים, בגיל 62".
"טחנתי לשניידר את השכל"
בושינסקי מנהל את בסיסו הישראלי של שוורץ, הבעלים היהודי שלONEX - התאגיד הרביעי בגודלו בקנדה, הכולל כ-140 חברות החולשות על עסקי אלקטרוניקה, רפואה, תשתיות, תקשורת, רכב וביטוח - ממשרדים מפוארים בבניין לוינשטיין בתל אביב. שם ממוקמת גם הקרן שהקים, "קרן הישג", המחלקת מלגות לימודים והתומכת בחיילים בודדים. הוא יושב במשרד שחלונו משקיף על תל אביב מלמעלה, ומדבר על עצמו בגובה העיניים ובחופשיות המנוטרת על-ידי חושים של חיית תקשורת מנוסה, לעתים רדופה. ההרפתקה שעבר כיו"ר חברת לייף-ווייב (ראו מסגרת), שנחשדה בהרצת מניות ושנקשרה לקומבינות של קבלני קולות פוליטיים, לא עשתה טוב לשמו העסקי של בושינסקי, שעל ניקיונו הוא מוכן להילחם.
"אני מנהל גם את הפילנתרופיה וגם את העסקים", הוא אומר, "כמו הרכישה של רוטשילד 46, בניין השגרירות הרוסית. קנינו אתו בלילה שבו גאידמק היה אמור לקנות אותו. כבר לפני שלוש שנים פנינו לאלפרד אקירוב ורצינו לקנות את הבניין. הוא ביקש 6 מיליון דולר ואני אמרתי לג'רי שכדאי לקנות, אבל הוא לא אהב את הבית שעמד מאחוריו כי הוא היה מכוער. עשינו סיבוב, ואיכשהו הגענו לרוטשילד 13 ועמדנו לקנות אותו ב-4 וחצי מיליון דולר. בבוקר הסגירה הגעתי לגלריה זומר, שממוקמת בו. שאלתי את הבחורה שהייתה שם, אם אנחנו קונים את הבניין, יש מצב שתפני את הגלריה, ניתן לך כסף ותלכי למקום אחר? היא אמרה שלא נראה לה. על הבוקר, כשבאתי לחתום, התברר שאבא שלה קנה את הבניין.
"חזרנו לאקירוב, למספר 46, והוא אומר, אני רוצה 7 מיליון דולר. איך? שאלתי אותו. לפני תשעה חודשים היינו כאן והמחיר קפץ במיליון? הוא אמר שהבניין זה כמו שעון. או שאוהבים או שלא, וכל שנה המחיר שלו עולה במיליון. ואז יום אחד בא אליי המתווך ואומר לי, הלילה סוגרים עסקה ב-8.2 מיליון דולר. מי? אני שואל. גאידמק. אני אומר לג'רי, עכשיו או לעולם לא, והוא אומר, 'יאללה, הולכים על זה'.
"נתנו לנו את החוזה של 8.2 מיליון וחתמנו שאני הבעלים של הבניין, עד שתעבור הבעלות לג'רי. בבוקר גאידמק מתקשר אליי ואומר שהוא קונה ב-9 מיליון. אמרתי שאנחנו לא מוכרים, והוא התעקש; כמה כסף אתה רוצה, הוא שאל. אמרתי שאין לו מחיר. ורוצה לשמוע עוד משהו מצחיק?
"לאשתו של ג'רי, הת'ר ריסמן, יש חנות לספרים ולמוזיקה בשם אינדיגו. היא שמעה על פטנט ישראלי בתחום ההדפסה וביקשה להכיר את הבנאדם. הבאתי אותו לפגישה והיא החליטה להשקיע בסטארט-אפ שלו. יש שם שני שותפים. אחד מהם הוא השוויצרי, האבא של הבחורה מהגלריה, ארתור זומר, ואני היושב ראש של המיזם".
אתה יושב ראש של הרבה חברות.
"מכבי, איגוד השחמט, סטארט-אפים".
שוורץ כמעט קנה את מכבי.
"הוא אוהב ספורט. הוא תומך בדרור (כהן, ל' ר') כבן, טייס שהפך לנכה ועמד להתחרות בפעם השנייה במירוץ הפריז דקאר, שבוטל בגלל אל-קאעידה. הוא גם ספונסר בכדורסל נשים".
לקבוצה שמאמנת אחותך באשדוד.
"נכון".
ואיך הוא הגיע לכדורגל?
"יורם יוספוב הוא עורך הדין של ג'רי בארץ, וחברו, רוני מאנה, הציע לו להיכנס למכבי. חשבתי שזה לא מתאים לג'רי בגלל מבנה האישיות שלו, ששונה מזה של אלכס שניידר".
במה?
"הוא לא היה בנוי להתעסקות התקשורתית ולאמוציות החריפות. שניהם הגיעו מנקודת מבט פילנתרופית ואף אחד מהם לא חיפש הכרה או לגיטימציה, רק שג'רי לא היה בנוי לזה. הייתי מהאו"ם בעניין שלו. לא קידמתי ולא הכשלתי. באחת ההזדמנויות, כשהתלבט, הבאנו אותו לבכיר במשק שאמר לו, לך על זה. ג'רי שאל אותו, אם זה כל-כך טוב, למה אתה לא קונה את הקבוצה? יש לי עסקים בארץ, הוא ענה, ויש כאלה שיאהבו אותי וכאלה שלא, ואת זה אני לא יכול להרשות לעצמי. ג'רי קיבל רגליים קרות. זה דלף לתקשורת, והוא לא אהב את זה".
מאנה כעס עליך, עד לרמה של נאצות בתקשורת.
"המשכתי לעניין מישהו אחר שייכנס לקבוצה".
למה דווקא שניידר?
"אני מכיר אותו הרבה שנים מהפעילות העסקית שלו הוא איש מאוד חביב".
עם ידע בכדורגל ישראלי?
"בצעירותו הוא היה פה בארץ והוא אוהב כדורגל. בהתחלה הוא נרתע ואמר שאין לו עסקים בארץ ושהוא לא חי פה, בשביל מה לו כאב הראש הזה, כי גם אם הקבוצה תצליח הוא לא יוכל לגזור קופונים. הייתי בחתונה של איש עסקים קנדי, ופגשתי אותו שם וטחנתי לו את השכל. היה נראה שהוא לא מתלהב. אחר כך הוא הרים טלפון והתחיל לשאול שאלות. היום הוא עמוק בתוך המגפה הצהובה. הוא יודע מי היה טוב באימון האחרון, מעודכן בכל פרט".
איך הוא עוקב?
"הוא רואה את המשחקים בקנדה, מכיר את הליגה, השחקנים, יודע שמות, ויש לו תובנות מקצועיות. בפגישות של רכישת הקבוצה הוא נראה עסוק בבלקברי שלו, מרוחק, ונורא לא מתעניין, אבל אחר כך הוא זכר את המספרים יותר טוב מכולם. כשאני בא לדבר איתו אני לומד הכול לעומק כדי שלא יתפוס אותי לא מוכן. בפגישה הראשונה איתו באמסטרדם, מאיר שמיר ודיוויד פדרמן יצאו החוצה ושאלו אם הוא רציני. הוא טיפוס שעם האוכל בא לו התיאבון. אם יהיו תוצאות הוא ישקיע יותר".
"לא ידעתי שזה ישרוף אותי"
בושינסקי, 41, נולד לג'יי, עיתונאי ותיק, ממקימי CNN, ולמירה. משום שסבל מברונכיט בילדותו, עקרה המשפחה מנווה אביבים לסביון. "אני מהדור של דורי מנור מ'לובינסקי' ושל מייקי זלקינד מ'אלקו'", הוא מספר. "את עופר נמרודי היינו פוגשים בצופים. בסביון של אז לא נפנפו בעושר, כי אף אחד לא עשה מהכסף עניין. המציאות היא זאת שהביאה אותי מאוחר יותר לביזנס".
אבל עד שנכנס לעסקים עבר זמן. כשהשתחרר משירות צבאי כקצין בחיל האוויר, נרשם ללימודי יחסים בינלאומיים ומדע המדינה באוניברסיטה העברית וחלם להיות דיפלומט בשירות החוץ. את אשתו, ריקי קרייזלר, שניהלה עסק בתחום המזון והיום עובדת עם אחותה, הכיר כשהיה בשירות הקבע בצה"ל. הם כבר עשרים שנים יחד, נשואים שלוש שנים, ומגדלים ילד משותף.
בתקופת הלימודים באוניברסיטה עבד לפרנסתו כמאבטח בבניין קול ישראל בירושלים, שנקרא גם "בניין החוטים", ומשם פרצה הקריירה שלו בתקשורת. "במלחמת המפרץ עבר קול ישראל לשדר 24 שעות ביממה", הוא משחזר. "באתי לגדעון רמז, עורך דסק החוץ, והצעתי לו לעשות תרגומים מאנגלית. עשיתי משמרות כמאבטח והייתי עוזר בדסק החוץ, וכשליוויתי כתבים לשטחים עם נשק, אמרתי, גם אני יודע לעשות את זה, אבל פחדתי שאכשל כי הקפידו מאוד על טונציה. יום אחר אמר לי שלום אורן, בוא תעשה מבחן קול, ואם תעבור, תלך לקורס כתבים. כשבאתי הביתה וסיפרתי להורים, הם התמוגגו מאושר. הכתבה הראשונה שלי הייתה על דמיאניוק. אחר כך החלפתי את משה נסטלבאום, שעבר לערוץ 2, ומשם המשכתי לגל"צ ככתב המדיני".
שם גם הכרת את נתניהו.
"כן. אבל חוץ מלהגיד חג שמח בראש השנה, מעולם לא ישבתי ודיברתי איתו אחד על אחד. ואז פנה אליי דני נווה ושאל אם אהיה מעוניין להיות יועץ התקשורת שלו. הדבר הראשון ששאלתי היה אם שי בזק, היועץ היוצא, יודע מזה. התלבטתי. הזמינו אותי לפגוש את ביבי בבית ראש הממשלה ביום שישי אחר הצהריים. הגעתי לשם עם חבר וביקשתי שיחכה לי בבית קפה. הייתי בטוח שזה ייקח משהו כמו שעה ואני חוזר אליו. ישבנו חמש שעות. אני זוכר שכבר היו החדשות של שמונה בערב והבנאדם לא הסתכל עליהן. נדהמתי".
ההדלפה על הפגישה הייתה מהירה. חטפת על הראש מכל הכיוונים, איך עיתונאי חוצה את הקווים בלי תקופת צינון.
"הייתי חייב להחליט מהר. הייתי נאיבי. חשבתי שזה ישדרג אותי מקצועית בעיתונות ולא ידעתי שזה ישרוף אותי".
היית עיתונאי מוערך, למה הסכמת?
"כי אני לא יכול לעמוד בפיתוי. אף פעם לא יכולתי לעמוד בפיתוי. כשבאתי לאבא שלי ואמרתי שהציעו לי להיות יועץ ראש הממשלה, הוא אמר לי, אז מה? מתאים לך להיות עיתונאי. אבל לא עמדתי בפיתוי. נתנו לי הזדמנות להיות הזבוב על הקיר והיה לזה מחיר, כי לא יכולתי יותר להיות עיתונאי".
כאב לך.
"בתקופה ההיא הצטערתי, כי כעיתונאי היה לי סיפוק אדיר. הייתי בטוח, כשאני מכיר את הנפשות הפועלות, שאם אחזור להיות עיתונאי אהיה תותח על. אבל הייתי חשוד".
ואם ביבי יקרא לך שוב לסיבוב הנוכחי?
"זה לא משנה, כי אני לא אלך. טוב לי במה שאני עושה היום. אנשים לא נותנים על זה את הדעת, אבל אם מופז מפסיד בפריימריז ויוצא לחופשה בלי הגבלת זמן - מה עם האנשים לידו? אלה שנתנו את דמם בשבילו? יועץ התקשורת יכול להיות מובטל. זה נורא. אתה קשור לבנאדם ותלוי בהחלטות שלו לגמרי. ב-1999 כולם שמחו שהוא הלך, וזה השפיע עליי ישירות. מאוחר יותר, כשהטולרנטיות שלו גדלה, חזרה הלגיטימציה שלי להיות בתקשורת ולפרשן".
אתם בקשר?
"אני לא מייעץ לו ולא יושב בצוללת שלו ומציע הצעות. כשישבתי שם, גם אני לא אהבתי שנותנים לו עצות בשקל".
הוא ייבחר לראשות הממשלה?
"לא רוצה להגיד לך".
והאקשן של הבחירות לא עושה לך חשק להיות שוב במרכז העניינים?
"לא. להיות עוזר של מישהו זה מאוד שביר. יום אחד תמצא את עצמך מחוץ למערכת. סוף ידוע מראש. ב-2001 הבנאדם חזר להתמודד נגד ברק, שהיה על הקרשים. בדיוק באותו זמן הקמתי את הסטארט-אפ קספרוב צ'ס, עם שי, אחי. עזבתי הכול והייתי בטוח שביבי לוקח בהליכה ואחרי חודשיים-שלושה של ריצה תופרים חליפות, והוא מקבל החלטה לא להתמודד, שהיא לגיטימית, אבל מטלטלת את כל עולמך".
חזרת להיי-טק.
"והקמנו את 'היי אנד ונצ'רס', שם הייתי שנה וחצי".
עד שהוא קרא לך להיות ראש המטה במשרד האוצר. למה חזרת שוב אחרי שני מפחי נפש?
"כי הוא היה שר אוצר. כשהיה שר חוץ ייעצתי לו מבחוץ, ואז שרון החליט למנות אותו לשר אוצר וחשבתי שזאת הזדמנות נהדרת. הסתובבתי עם תווית ה'דובר'. שאלו מה הוא יודע. לא מודדים מסוגלות. סיימתי תואר שני במינהל ציבורי ובכלכלה. זה תפקיד מקצועי, שר אוצר, וזה יעשה את הטרנספורמציה שרציתי. קבעתי לעצמי לא להישאר שם לנצח. הייתי שם כמעט שנתיים".
וקיבלת דחיפה חשובה לקריירה העסקית שלך.
"את זה את אומרת".
קשרת שם קשרים.
"אני לא מתבייש בזה".
תנצל אותם גם לטובת עסק פרטי משלך?
"אני לא פוחד לעשות שום דבר. לא ניהלתי קבוצת כדורגל, לא ניהלתי חברה שמייצרת מכשיר לפצעי לחץ, אני יכול להתמודד עם הכול".
גם לרוץ בעצמך לפוליטיקה?
"על אף שקיבלתי הצעה להתמודד על משבצת מחוז המרכז של הליכוד, שמשריין מקום 15 ברשימה לכנסת הבאה, זה לא מעניין אותי כרגע".
ובעתיד?
"בנאדם צריך ליצור מערכת חיים שלא תלויה בפוליטיקה. תראי מה קרה לעמי איילון שנודד ממפלגה למפלגה. לא רוצה שהחיים שלי יהיו תלויים בפוליטיקה".
כלכלית?
"בעיקר כלכלית. כרגע אני לא יכול להרשות לעצמי".
