ביום ראשון האחרון אוהדי ויאריאל זרקו על דני אלבס בננה כשניגש לדגל הקרן. אלבס, שחקן נהדר ואיש מלא הומור, עשה את הדבר הנכון ביותר: הרים את הבננה קילף, אכל, ואז הרים את הקרן. אלבס, הבין כנראה שלחנך את הקופים ביציע הוא לא יצליח, והדרך הטובה ביותר היא להגחיך אותם, ואם אפשר גם לנצח. הוא הצליח לעשות את שני הדברים.
בעקבות המקרה, החל טרנד עולמי, של שחקנים ודמויות מפורסמות, שמצטלמות עם בננות כהזדהות עם אלבס וכמלחמה בגזענות. בישראל, קפצו על העגלה. מה יותר כיף מלהילחם בגזענות במקום אחר, זה בוודאי עוזר כדי להתעלם מזאת הקיימת ממש כאן מתחת לאף. הראשונים היו שחקני מכבי תל אביב שמיהרו להצטלם בחדר ההלבשה כאשר הם אוכלים בננות, ויש לי תחושה שעד סוף היום, כבר נראה עוד כמה תמונות מסוג זה.
השאלה שאני שואל את עצמי היא רק למה רק עכשיו, ולמה רק כשזה טרנד וכיף ומצטלם נהדר. למה לא הפריע לאף שחקן כשזרקו בננה על טוטו תמוז. למה לא הפריע לאף שחקן שאוהדי הקבוצות נוהמים לשחקנים שחורים, ולמה אף שחקן לא באמת עשה משהו, בכל אותם פעמים ששרו "מוות לערבים". למה כשאוהדי מכבי במשחק לפני שבועיים בסכנין שרו "מוות לערבים", אף אחד מהשחקנים שלהם לא יצא נגדם (בניגוד אגב לדן מרגלית שהתנצל כאוהד הקבוצה)? אולי כי זה פחות נוח כי זה כאן וכי זה אוהדים שאותם הם פוגשים ברחוב?
כדאי אולי שמי שלא מגנה את הגזענות כשהיא קרובה, ממשית, ונוגעת ופוגעת בחבריו לקבוצה ולמקצוע, לא יאמץ כל כך מהר טרנדים עולמיים, רק בגלל שהם מצטלמים יפה. תאמינו לי שאלבס לא צריך את התמיכה שלכם. שחקנים כמו טוואטחה, טועמה, ראדי ורבים אחרים, ערבים ויהודים, שחורים ולבנים, צריכים גם צריכים.
