"אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען, אלא אלא על אבינו, אבינו שבשמיים", נוהגים לשיר אוהדי בית"ר ירושלים. האמת? הם בהחלט נשענו עליו. אני חייב להודות שאני לא מאמין גדול בדת אבל אם במשחק אמש (שני) בקרית אליעזר לא היתה התערבות אלוהית, לוח התוצאות היה מורה בסיום על 2:6 לירוקים ואני באמת מנסה להיות הכי אובייקטיבי שאפשר.
4 שנים לא ניצחנו אותם בליגה. 4 שנים אוהדי חיפה לא חגגו על חשבונם של אוהדי בית"ר והאמת? גם לפני שריקת הפתיחה הייתי בטוח שתהיה חלוקת נקודות. אחרי הכל, לא משנה באיזה מקום היא, בית"ר זו בית"ר. מאז אותו 0:3 בקרית אליעזר על חשבונו של לואיס פרננדס (בדצמבר 2005) במשחק הבכורה בקבוצה מהבירה, הירוקים לא הצליחו לנצח ולו פעם אחת את הירושלמים.
גם פתיחת המשחק אימתה את החששות הגדולים שלנו ביציע. בעוד שאנחנו מדברים עד כמה השתפר טשיירה, שמתחבר לאט לאט לדקל קינן, הנה הגיעה התזכורת למה בכל פעם שהבלם הפורטוגלי נוגע בכדור ברחבה, איך נאמר זאת בעדינות, "רועדות לנו ה…". 16 דקות חלפו במשחק העונה ואני רואה את טשיירה מאבד כדור לורד, שכמו גדול עושה שער מכלום. היציע של בית"ר מתפוצץ לנו בפנים. איזה סיוט.
4 דקות חולפות והתסריט מפברואר 2007 עולה לי מול העיניים (אז בית"ר פירקה את חיפה עוד במחצית הראשונה מצמד של טוטו תמוז ושער של תומר בן יוסף). אבי ריקן פרץ מצוין באגף שמאל, שיחרר כדור חזק למרכז תיבת החמש ותמוז, שאוהב להבקיע בקרית אליעזר, מחמיץ את הכדור בסנטימטרים. "רק לא לחטוף את השני", אני אומר לעצמי, כי אז אין מצב שאנחנו חוזרים.
חיפה מתחילה ללחוץ. התקפה ועוד התקפה, הזדמנות רודפת הזדמנות, אבל הכדור המקולל לא נכנס. במצבים כאלו האוהדים מתחלקים לשתי קבוצות: בקבוצה הראשונה יש את האוהדים הפסימיים שיצעקו: "אין, חבל על הזמן, כלום לא נכנס ולא ייכנס. תיכף מגיע השני של בית"ר". בקבוצה השניה, זו של האופטימיים נשמעו הקולות: "עוד רגע זה יבוא".
אני מעדיף שלא לדבר. דבאלשווילי מחמיץ עוד כדור מצוין שהוא מקבל מגדיר והעצבים בפנים מתחילים לצוף מעל פני השטח. "עם כל הכבוד לגיאורגי, לא הביאו אותו לחיפה בשביל שייתן גול מתוך כל עשרה מצבים", אני אומר לאבא שלי ביציע. הדקות עוברות והנה עוד החמצה של החלוץ.
30 דקות של משחק מורה השעון ועדיין 0:1. אני נזכר במשפט שאמר לי חבר לעבודה ואוהד ירוק: "את 'דבא' בחיים לא מחליפים". אם לומר בכנות, אני כבר הייתי מוכן להוציא אותו במחצית. למזלה של חיפה, לא אני עומד על הקווים.
את הדקה ה-39 במשחק אני מעדיף לשכוח, כי איך אומרים החבר'ה בשכונה: "התערבנו על צדק ואנחנו הפסדנו". על זה לא שורקים פנדל. אבל, מה שבטוח, מוציאים כרטיס צהוב שני לריקן במהלך המחצית הראשונה, דבר שיפת פחד לעשות ולא בצדק. בכל מקרה, זה איכשהו היה ברור שקטן הולך להחמיץ ולהוציא את הרוש ענק.
הכאב המטורף מההחמצה של קטן רק התחיל לחלחל וכבר הלב חוטף בומבה נוספת. כשתי דקות חולפות ודבאלשווילי מחליק את הכדור בראש לעברו של גדיר, שסוף סוף מסיים ריצה שלו בשער ענק של חלוץ אמיתי (דרך אגב, אני עדיין מדמיין בראשי את הרשת בטורינו זזה לאחר שגדיר מכניע את בופון בתוספת הזמן).
עוד לפני המחצית, מסיללה פורץ נהדר באגף (איך הוא הגיע לליגה שלנו??? הוא 3 רמות מעל), שולח כדור גובה לגיאורגי שנוגח מקרוב החוצה. כמה עוד אפשר להחמיץ?!
אחרי מחצית משוגעת אנחנו סוף סוף נרגעים קצת. "היה צריך להיות כבר 1:4 לכם", שולח לי חבר ב-SMS, אוהד מכבי ת"א שמפרגן מסיבה אחת בלבד: הוא הימר ב-ווינר שתוצאת המשחק תסתיים ב-2:4 לחיפה.
9 דקות בתוך המחצית השניה ו'דבא' מקרב אותו טיפ טיפה למטרה. קטן, שנתן משחק פשוט מצוין, שולח את גדיר, שמרים כדור לרחבה ו'דבא' נוגח חופשי לרשת של הרוש. הגרון צורח כמו משוגע - יש!!!
ועכשיו, דממת אלחוט מאחורי השער של דוידוביץ'. אוהדי בית"ר בשקט. זה הזמן שלנו לשיר. איזה תענוג. בחצי השעה האחרונה של המשחק הגענו לכך כך הרבה מצבים שנהייתה לי סחרחורת. לא כמו של בנאדו, גרשון, ריקן ועזריאל אבל בהחלט סחרחורת מכובדת. הפחד המחלחל כי בית"ר תעקוץ, תכניס את השני ותחזור הביתה עם נקודה מחלחל עמוק בתוכי.
עוד הזדמנות של דבאשלווילי ועוד אחת והרוש לא נותן. מנגד, דוידוביץ' עם יציאה הירואית לרגליים של ורד מחזיר לי את הדופק, שקצת נעלם אחרי כל נגיעה של טשיירה. בדקה ה-77 ארבייטמן נכנס והזכיר לכולנו את השחקן של השנים שעברו. שלומי הגיע לשני מצבים שבהם יותר קל להחטיא מאשר לכבוש ואיכשהו הוא הצליח לעמוד "בכבוד" במשימה. המשפט המעצבן מכל: "כשלא כובשים, סופגים" לא מפסיק להדהד לי בתוך הראש. אנחנו חייבים לתת את השלישי.
אני לא יודע איך קרה שבסופו של דבר לא הצלחנו לשים את השלישי ואין לי מושג איך לא קיבלנו את השיוויון, אבל אחרי 6 דקות שלמות שהוסיף יפת, שכנראה נהנה מהמשחק של הירוקים, הגיעה השריקה שהוציאה הרבה מאוד אוויר. 4 שנים חיכינו לרגע הזה. 4 שנים של נסיעות מאכזבות לקרית אליעזר וטדי הגיעו לסיומן. סוף סוף אנחנו יכולים לחגוג קצת על אוהדי בית"ר.
אתם יודעים מה? אפילו העובדה שעדיין לא כבשנו שער בליגת האלופות לא מטרידה אותי. יש לנו את הקבוצה הכי טובה בארץ, שמשחקת את הכדורגל הכי שוטף ואטרקטיבי ואני גאה להיות אוהד מכבי חיפה. ולא, לא בגלל שעברנו את מחצית המגרש בטורינו או שהיינו שווים ברמתנו לבורדו בצרפת. פשוט בגלל העובדה שאנחנו משחקים במפעל הכי יוקרתי בעולם ואתם אוהדי בית"ר, מכבי והפועל ת"א – לא.
ולסיום, מילה לאוהדי הפועל ת"א: עם כל הכבוד לשני המשחקים האחרונים הבאמת גדולים של הקבוצה שלכם, במבחן האחרון שהיה לכם העונה בליגה, נכשלתם. להזכיר לכם נגד מי זה היה?
