הכדורגל הישראלי על סף תהום. אין מונח אחר שיכול לתאר מה עובר על הכדורגל שלנו העונה. לא מדובר על שיטת הקיזוז שייחודית רק לנו, לא מדובר על ליגה של שתי קבוצות חזקות ועוד אין סוף קבוצות בינוניות, גם לא בעיית המתקנים או האצטדיונים הריקים.
העזיבה של אלונה ברקת את הפועל ב"ש היא הקש שחייב לשבור את גב הגמל, ולא רק הגמל הבאר-שבעי. הרי אלונה היא לא הראשונה שמודיעה שהיא עוזבת. רק השבוע דניאל יאמר החליט שגם לו "נשבר" והוא המריא חזרה לגרמניה.
תוסיפו את ארקדי גאידמק, אלכס שניידר, מאיר שמיר, לוני הרציקוביץ', סמי סגול ירון קוריס שמתנדנד ועוד רבים וטובים ותקבלו תמונת מצב מדאיגה.
הרי צריך להיות כנים: אף אחד מכל אלו שבאים לכדורגל לא מגיע ממטרות רווח. הסיבה העיקרית שבעלי הון מגיעים לכדורגל שלנו היא התחושה אחרי הגול, הריח של הדשא, המתח שלפני משחק בשבת, הדמעות של השמחה, הדמעות של הכאב. הבעיה היא שבמקום שהחץ יכוון פנימה הוא מכוון החוצה וספק אם נראה מישהו ישנה את הכיוון.
החשיפה שמקבלים בעלי הקבוצות היא ללא תשלום, אבל יש לכך מחיר. אחרי שעשן החגיגות מתפוגג, מתגלה לרוב מציאות עגומה שלא מבשרת טובות. יש מחיר לפרסום, השאלה מהו.
הפנטזיה שהפכה לסיוט
הכדורגל הישראלי עבר שינוי משמעותי ב-20 השנים האחרונות, כאשר מכדורגל של מרכזים (הפועל, בית"ר ומכבי) והסתדרות עברנו לבעלות פרטית. הכסף התחיל להישפך כמו מים והתחושה הייתה שאנחנו אוטוטו באירופה.
הפנטזיה האישית של כל בעל קבוצה שהחל לעמוד בראש המועדון בו הוא תומך הביאה את המיליונרים להפסיד מיליונים בלי סיבה נראית לעין. נוצרה סיטואציה הזויה שמיליונרים קונים בסכומים גבוהים את הבעלות על הקבוצה אולם מוכרים אותה לכל המרבה במחיר, כשלרוב המספר העגול "0" מופיע על הצ'ק.
אלכס שניידר למשל רכש 80 אחוזים ממכבי ת"א תמורת כמיליון דולר אולם ויתר על המועדון ללא תשלום מצידו של מיץ' גולדהאר. דניאל יאמר רכש את מכבי נתניה בשני מיליון דולר מאשר אלון, אבל נטש השבוע בלי לקבל שקל בעבור זכויות הניהול.
מוני הראל קיבל את זכויות הניהול על הפועל ת"א ללא תשלום מקבוצת סגול ו"כתר" וכך ממשיכים. רונן אלעד השאיר את הפועל פ"ת לחברי העמותה, מאיר שמיר ויתר על המלאבסים וחזי מגן אמר לפני שבועיים בראיון: "אם יבוא מישהו שייקח את הקבוצה, אני נותן לו בחינם", זאת אחרי שרכש את הזכויות ב-2.5 מיליון שקלים. ואף מילה על ההשקעה העצומה של אותם מוכרים.
הבעיה היא שאחרי תחילת הנישואין, שהכל מלבלב והאושר בשיאו, התחילה תקופה פחות טובה, שברובה מורכבת ממכנה משותף אחד: האוהדים. סמי סגול ברח מהפועל ת"א אחרי שאוהדים הניפו שלטים: "אנחנו לא עשויים מפלסטיק", המחאה של אוהדי מכבי נגד לוני הרציקוביץ' ידועה לכולם, מאיר שמיר "זכה" להפגנות מתחת לביתו ודניאל יאמר אמר אתמול שהוא לא ישכח את ההפגנות נגדו במשחק נגד הפועל ר"ג ב"וינטר".
אלכס שניידר היה אלמוני ולפתע הוא החל לקבל מיילים נזעמים מאוהדי מכבי ת"א והבין מהר למה הוא צריך לברוח. החשיפה, שרבים מבעלי ההון מקבלים לטובתם, הופכת להיות חרב פיפיות מסוכנת או תמרור אזהרה. איזו קלישאה שאתם רוצים.
המחאות של אוהדי הכדורגל הפכו להיות ללא שום מחשבה על העתיד. הדרישה המידיית היא רכש, ורצוי עכשיו, וכל השאר לא משנה. כולם רוצים אליפות, גביעים, דרבים, אירופה אבל לרגע לא זוכרים את האפשרות שיש מצב שהם ישארו בלי בעל בית.
במקום לשמר ולטפח את הבוס, הוא שומע קריאות נגדו, עד שהוא מגיע למסקנה הפשוטה: "בשביל מה אני צריך את זה?".
הטענות - אז מה היה לנו פה?
רוב בעלי העסקים שנכנסים לכדורגל הם בעלי דרישות, ברובן הגיוניות וברובן לא גדולות. אצטדיון ראוי, תנאים וזכויות בהתאחדות, כבוד והערכה.
דניאל יאמר אמר עם עזיבתו השבוע שהוא סוגר 4 עונות בנתניה כשלמועדון אין אפילו מגרש אימונים או אצטדיון ראוי. יאמר צודק. להביא את לותר מתיאוס הגדול ל"קופסא" זה מביך. מקרה דומה היה עם גאידמק, ששיפץ את מתחם בית וגן כי לואיס פרננדס ראה ולא האמין למראה התנאים החמורים שבה בית"ר ירושלים מתאמנת.
טענות רבות מופנות לחוסר התמיכה העירונית שקבוצות מקבלות. היעדר מגרשי אימונים, אצטדיונים ראויים ומה לא. בעלי קבוצות מתלוננים על עלויות השיטור הגבוהות ולראייה, רק השבוע מכבי פ"ת מכרה 400 (!) כרטיסים בלבד למשחק נגד מכבי ת"א כשהמשמעות: הקבוצה הוציאה יותר מאשר הכניסה לכיסה.
איש עסקים שרוצה להיכנס לכדורגל צריך להגיע לראות את הדרבי התל-אביבי או משחק בין בית"ר למכבי חיפה כדי להתאהב. תשאלו את אלי טביב. משחק נגד קבוצות שמביאות 300 אוהדים (ויש לא מעט משחקים כאלה) לא מוכר את הקבוצות. לראות בעלים של קבוצה יושב באצטדיון רעוע, בלי גג, בלי קהל ועוד שומע תלונות נגדו ידחפו אותו מהכדורגל או ימנעו ממנו להגיע.
הבוס של הבוסים - יענקל'ה שחר
נשיא מכבי חיפה, יעקב שחר, עומד בראש המועדון מאז שנת 1992 אז הפך לאיש העסקים הראשון בישראל שבחר בדרך שטרם נראתה בארץ. למה שחר מצליח? כי יש לו הרבה שקט. הוא לא חושש מאוהדי מכבי חיפה, עומד מולם אם צריך, אבל מעל הכל, יש לו דרך.
שחר לא משתולל מבחינת תקציבית, שומע ביקורת, אבל לא מקשיב וממשיך בדרכו. הביקורת שלו נגד גאידמק היתה תמיד שהוא מתנהל בשליפות קצרות ובהחלטות שטובות רק לטווח קצר. יענקל'ה גם לא השתגע כשהוא איבד את האליפויות לבית"ר ירושלים וראה את הקהל שלו מפגין נגד רוני לוי. הכל לפי דרך וסדר. שחר חושב 4 צעדים קדימה, דבר שחסר להרבה אנשים בכדורגל שלנו.
איך מונעים התמוטטות?
בבונדסליגה למשל אסורה בעלות של מעל 49 אחוזים לבעלים מחוץ למועדון, זאת אומרת שלפחות 51 אחוזים מהבעלות נשארת בידי חברי המועדון, דבר המונע השתלטות העשויה להיות בעייתית. הבעלים עוזב? יש עדיין גב כלכלי לקבוצה. עובדה זאת מחייבת את מועדוני הבונדסליגה לנהוג בתקציב בצורה שקולה וזהירה. גם אם בעל הבית יעזוב, יהיה מי שיחזיק את המועדון.
בכדורגל שלנו אין לכך אח ורע כשגם בעולם ניתן לראות התפרקויות של מועדוני פאר. ראינו השבוע מה קרה לפורטסמות' של אברהם גרנט, שנמצאת על סף קריסה כלכלית וכרגע לא נראה שיש פתרון באופק. גם כשרובי שפירא ז"ל התאבד, הפועל חיפה נכנסה לצרות כלכליות, כמו גם בית"ר אחרי עזיבתם של ארקדי גאידמק וגומא אגייאר.
להאשים את הקהל הישראלי יהיה פופוליזם קצת זול, כי סה"כ כולנו אוהדי כדורגל וכולם רוצים את הצלחת הקבוצה אותה אנחנו אוהבים. אולם השבוע האחרון והעזיבה העצובה של אלונה ברקת ודניאל יאמר, צריכה להדליק נורות אדומות אצל הרבה אנשים. אצל אבי לוזון כיו"ר ההתאחדות לכדורגל וכאיש שצריך לקחת את הכדורגל שלנו קדימה, אצל אוהדי הכדורגל שלא יפגינו על כל החלטה של בעלי קבוצה, אצל ראשי עיריות שיעזרו ויסייעו לקבוצות, כי הן בסופו של דבר אלה גם קבוצות עירוניות ויותר מהכל, אצל כל אחד ואחד שאיכפת לו מהכדורגל הישראלי.
אפשר להגיד מה שאנחנו רוצים על הכדורגל שלנו. אפשר להגיד שהוא משעמם, לא תחרותי, אין קהל ושיטת הקיזוז מגוחכת, אבל אין לנו כדורגל אחר. נקווה לשבועות טובים יותר לקבוצות ליגת העל.