האמת שאפשר לכתוב ספר על כל התהליכים החשובים שקורים העונה במקביל במכבי ת"א. קיץ אחד שקט ושפוי, עם הרבה עבודה קשה ומעט מההדלפות המוכרות ממחנה האימונים ("האווירה כאן נפלאה, מרגישים שזו העונה שלנו") שיחרר מועדון שהתרגל לשחק נגד עצמו ונגד ההיסטוריה שלו, וגרם לו להתחיל להתעסק סוף סוף בתכלס. בכדורגל. פרק עיקרי באותו ספר יוקדש ודאי לסטריאוטיפים המודרניים שדבקו במכבי ושאותם הצליחה לנפץ על הדשא, אבל עוד לפני כן תגיע ההקדמה, ובה תככב שבירת המיתוס הגדול מכולם – הנפילות החוזרות ונשנות עם שחקני הרכש.
בעשור וחצי האחרון כמעט ולא היה פלופ שבמכבי הצליחו להימנע ממנו. אותו כביש גישה לקרית שלום, שהיה מלא באבנים וזכוכיות ושופץ לאחרונה באקט שכולו סמליות, סימן עד הקיץ הזה את הפאנצ'ר שחווה כל טאלנט בשניה בה צעד לתוך המועדון. ולא רק אותו. אלא גם את חוסר היכולת הכרוני של מכבי לקלוט לשורותיה שחקנים חדשים שיבצעו פעולה מאוד מתבקשת על הנייר – ישדרגו אותה. בדיוק כפי שעשו בקבוצותיהם הקודמות.
"לא אחתים 8 שחקנים רק כדי להראות שיש פה שינוי", אמר קרויף בראיון מיד עם הגעתו לארץ. בפועל הוא החתים 10, אבל הוציא הרבה פחות כסף מאשר בשתי עונות הגלאקטיקוס, ובנוסף פגע בינגו כמעט עם כולם. ההצלחה שלו מתבטאת בכך שגם אלו שלא השתלבו במכונה – גורי, ארנשו, גונסאלו - היו שחקנים מצויינים, אבל בעיקר באפקט העצום שהיה לאלה שכן הפכו לברגי מפתח. אפקט שבוזגלו, שבחון, מדוניאנין, אבידור, עזרן, יבוריאן ועשרות אחרים יכלו רק לחלום עליו. יותר מזה, שחקני הרכש - במידה ניכרת יותר מאלה שכבר היו במערכת - הם הסמלים לכל מה שטוב במכבי העונה. אם לדייק, ארבעה מהם יותר מהשאר.
*
הדוגמא הקלאסית להצלחה היא מהראן ראדי. 100 אלף שקלים - סכום הנמוך ממשכורת חודשית של מרבית הפלופים שהגיעו לקרית שלום בשנים האחרונות - זה מה ששילמה מכבי ת"א לסכנין עבורו. מספר שקשה לעכל היום. ראדי לא הגיע כחתול בשק, הוא דווקא הביא מספרים עונה קודם לכן, אבל מי באמת האמין שבשלב הסיכומים של 2012/13 מכבי תהיה שייכת לו יותר מלכל שחקן אחר? מי האמין שכדורגלן בן 31 שקבוצות גדולות לא זיהו שנים עם טלסקופ יהיה באנקר בהרכב של העין המקצועית הכי אובייקטיבית שהגיעה למועדון ב-15 השנים האחרונות?
מכבי של העונה היא ראדי כי שניהם עברו מסלולים זהים והתחננו לפגוש אחד את השניה בסוף הדרך. או לפחות במהלכה. ב-2005/6, כשמכבי התבוססה בבוץ הגלאקטיקוס, ראדי התחשל באשקלון. ב-2007/8, כשמכבי שוב קרסה והיתה בסכנה ממשית של ירידת ליגה, הוא בכלל צבר קילומטראז' במכבי הרצליה. ב-2010-12, כשבקרית שלום ליקקו את פצעי הכשלון של נמני וראו את קונספציית הצעירים של איוניר מתרסקת בכאב, הוא שיחק לעיני 1,000 צופים בעכו וסכנין, וחיכה. ואז, רק אז, התסריט קיבל את התפנית הכל כך מתבקשת. ראדי חזר למועדון שרק בהמשך יבין עד כמה היה זקוק לו נואשות. והשאר היסטוריה. היסטוריה שעלתה 100,000 שקלים והניבה הרבה יותר.
*
פיני גרשון נשאל פעם מהו היתרון הכי גדול של דייויד בלות'נטאל. "הוא אף פעם לא יודע נגד מי הוא משחק ומה התוצאה", ענה מבלי להסס. גם אם תחפשו, לא תמצאו הגדרה קולעת יותר לערן זהבי. ווינר זה מושג שחוק ונתון לפרשנות, אבל הבסיס שלו מוכר: שחקן שיודע לנטרל רעשי רקע ואמוציות ו/או להשתמש בהם כדי לשפר ביצועים. כל הקלישאות תופסות כאן, קרח בוורידים, קלאץ' פלייר, שחקן של מאני טיים, אבל אצל זהבי הביטוי המוחשי שלהן היא העובדה שהוא מזן הספורטאים שמתאפסים אחרי כל פעולה. טובה יותר או פחות. המשחק מול בני יהודה הוא דוגמא נפלאה. רגע אחד הוא מחמיץ ברשלנות מחמישה מטרים מול איינוגבה, ובפריים הבא, רק כמה דקות לאחר מכן, הוא יורה כדור לחיבורים ורץ לקהל. בלי לאבד בטחון, בלי לגרור היסוסים. רוצח נטול סנטימנטים.
ורגשות, או היעדרם, זה העניין המרכזי איתו. גם אם הביקורות על החגיגות שלו בגול בדרבי נופחו בטירוף, לאיש באמת אין סנטימנטים. לא לקבוצה שהוא משחק בה, בטח שלא לסמל כזה או אחר. לכלום. הוא יילחם על המגרש לצד החברים שלו, הוא ירוץ בלי הפסקה, יתקל, ימסור, יתאבד, אבל בסוף הדרך, והאמת שגם בתחילתה, תקבל ממנו את ההרגשה שהוא כאן קודם כל בשביל עצמו. קצת כמו גיא פניני או דרק שארפ, תשמח שהוא אצלך, תקלל אותו כשהוא מולך. אבל אם אתה לא לגמרי פנאט, גם תודה שאין היום עוד שחקן ישראלי כמוהו, לטוב ולרע. ובשביל מכבי של העונה זה היה הכי טוב שאפשר.
*
ראדה פריצה, שהגיע עם זהבי בינואר, הוא כבר סיפור אחר לגמרי. האינסטינקט זורק אותך להתעסק במבנה שלו. ובאמת, צריך לעמוד מול האיש כדי להבין באיזה מונומנט מדובר (בשלב מסויים במחזור האחרון הוא עשה שק קמח ל-3 שחקנים של בני יהודה במקביל). אבל התעסקות בעליונות הפיזית שלו על הליגה תעשה לו עוול גדול. פריצה היה הרבה יותר מזה. הוא היה הליטוש הסופי, הגימור, הקצפת על העוגה. מכבי הרי לא היתה קבוצה רעה לפני שהגיע. להיפך. היא הוליכה את הליגה די בבטחה, היה לה בשפיץ חלוץ שהתקרב ל-20 שערי ליגה והגנה שבקושי סופגת, אבל בדיעבד, הוא היה רכישה הכרחית. בזכותו השטף ההתקפי עלה מדרגה, בגללו כל החלק הקדמי של מכבי קיבל עוד בטחון. פריצה לא הביא את האליפות הזו, אבל הוא הסמל האמיתי לעוצמה ולכוח באמצעותם היא הובטחה בשלבי הסיום. וזה לא מעט.
*
