על מנת שלא לגרוע מכבודם של גדולים ו-ותיקים שלא זכיתי לראות בפעולה, אומר בוודאות שהאליפות של קריית שמונה היא הגדולה ביותר בדור הנוכחי. אחרי שנים של שליטה מוחלטת של הכוחות הישנים והמסורתיים בכדורגל הישראלי, הוכיח המועדון הצנוע מהצפון שאפשר לעשות את זה אחרת. בצניעות (להוציא את התבטאויות הבעלים בפרשייה המדוברת), עם מערכת מקצועית ושדרה ניהולית מקומית, עם שחקני בית וקשר שהולך ומתהדק בין העיר למועדון. בתנאי שישמרו העקרונות הללו, גם אם לא יובילו לשרשרת אליפויות, ואין שום סיבה או צורך שזה יקרה, יבטיחו את עתידה של קריית שמונה ככוח חשוב בכדורגל הישראלי, אבל בעיקר כמקור השראה לכל מועדון, בכל ליגה.
לקבוצת הכדורגל של קריית שמונה התוודעתי לראשונה בעונת 2001/2002. הפועל ירושלים קבוצתי האהובה, התארחה בכפר בלום למשחק צמרת מסקרן בליגה הארצית ז"ל (הליגה השלישית). המשחק לא התקיים בעיר נוכח השיפוצים בעיסת הבוץ שלימים הפכה לאצטדיון חביב ונעים עבור האוהדים המקומיים. למשחק ההוא קדמה דרמה של ממש. כחצי שעה לפני שריקת הפתיחה, ויכוח בין איזי שרצקי למאמן בני טבק על שיבוצו בהרכב של שרון אזולאי (אגדה מקומית, באמת) התלהט עד כדי כך שטבק הבין בעצם שהוא מפוטר. לימים הרבה שרצקי להצהיר שהוא מעולם לא פיטר מאמן, אז הנה, זה לא ממש מדוייק. כששמענו ביציע על הדרמה, התלוצצנו על השכונה. אחרי שהפסדנו 1:0 משער של יובל פילוס, התחלנו לחשוב שאולי שרצקי יודע משהו יותר טוב מאיתנו. בסיום העונה הזו הקבוצה שלי עלתה וק"ש נותרה בארצית. לנו הייתה התחושה שלא נראה אותם יותר. ראינו גם ראינו. והעונה הנוכחית וההתנהלות הנוכחית של שרצקי היא רק החותמת לתהיות שעלו בתחילת המילניום - מסתבר שיש גם דרכים אחרות לניהול קבוצת כדורגל, אבל מחלקן בהחלט אפשר להיגמל.
כעבור כמה עונות ק"ש עלתה ללאומית. כסף גדול, שמות מרשימים במושגי ליגה שנייה ומאמנים בכירים לא הצליחו להגיע לשלב הבא ולעלות לליגת העל ואז, לפני שש שנים, הגיע הרגע הגורלי בהיסטוריה המועדון מהעיר הצפונית. אחרי שלא הצליח בהפועל חיפה, רן בן שמעון קיבל את הצ'אנס. עם כדורגל מודרני, קבלני עליות לצד כוחות מקומיים והרבה סבלנות, צניעות וקור רוח הוא הוביל את המועדון לליגת העל. את ההמשך מכאן כולם יודעים. עונה מעולה שהסתיימה במקום באירופה, בן שמעון עוזב, הקבוצה יורדת ללאומית, ובן שמעון חוזר. בתווך, המאמן בתחילת עונת הירידה, מישל דיין, מציף את ההרכב בשחקנים צעירים ואלמוניים. דני עמוס, אלרואי כהן, תומר סוויסה, שלומי אביסדריס, עדי אלישע ושיר צדק. בעונה שלאחר מכן, בלאומית, בן שמעון קיבל צעירים עם קילומטראז'. כל שנזקקו לו כעת היה למדריך כדורגל ויועץ קריירה, ובן שמעון מילא את התפקיד הזה בצורה המושלמת. לא רק מדריך כדורגל ויועץ קריירה אלא איש המקצוע שחתום על ההצלחה המקצועית הגדולה בדורנו. ההישג הזה, שאף מאמן (גם לא הגדולים והמכובדים מן העבר) לא התקרב אליו, מציב את בן שמעון בפסגת הכדורגל הישראלי, כמאמן המודרני והמתקדם מכולם. באחת ההתבטאויות הבעייתיות של שרצקי באחרונה הוא אמר: "רן בן שמעון הצליח רק בק"ש". איזי צדק לחלוטין, אבל שכח דבר אחד: קריית שמונה מעולם לא הצליחה ללא רן בן שמעון.
אז ברור שבראייה עתידית סוגיית התאמתו של גילי לנדאו לאלופה היא מאוד חשובה, אבל בטח שלא קריטית. קריית שמונה תקום ותיפול על שני דברים. איזי שרצקי כמובן, והקהל המקומי, או תושבי העיר. שרצקי הוא מגשים חלומות קלאסי במושגים ישראליים, כמו הדוד מאמריקה שכולנו חולמים עליו. הוא בעל מאה ובעל דעה מוצדק וראוי לחלוטין, אבל כדי שקריית שמונה באמת תתבסס כמועדון מוביל לאורך שנים וכדי שהוא יוכל להמשיך ולהביט מלמעלה על אהבת נעוריו מכבי ת"א, הוא חייב להתמתן במידת המעורבות המקצועית שלו. העסק עובד מדהים. צוות מקצועי משובח החזיק את הקבוצה בשנים האחרונות – וזה שלנדאו יביא איתו לבטח יהיה ראוי. הצוות הניהולי במועדון הוא מקור לגאווה בכל קנה מידה. חומר אנושי מקומי ומעולה שמונע מתשוקתו של הבוס ומאהבת העיר. בזכות אנשים כיוסי אדרי המנכ"ל או עדי פרג' הדובר ורבים וטובים אחרים, כיף להגיע לק"ש ולראות מביקור לביקור את ההתקדמות, במובן הכי פשוט, של המועדון.
היום, אחרי האליפות העצומה הזו, שרצקי מתהדר בתואר ששייך לבודדים וגדולים. זה הזמן שלו לשחרר קצת. לא באמת חיוני להתקשר למאמן שלך כמה פעמים ביום ולתהות איתו לגבי שיבוץ של שחקן זה או אחר בהרכב, או לגבי שיטות המשחק והמערכים. בטוח שלא הכרחי להצהיר מעל כל במה שאני הבאתי את השחקן הזה, או החלטתי לגבי שיטת המשחק או סתם 'אני ואני'. ההצלחות מדברות בעד עצמן, הדגשתן ונטילת קרדיט בכל מחיר רק מייצרות בעיות, ובעיקר מאירות את המאמן באור המגוחך והכי לא מכבד שבעולם. אין כמו ללמוד דווקא אחרי הצלחות, ואולי זה הזמן עבור איזי, כאמור, לצאת גדול ולתת קצת ספייס לצוות המקצועי.
ההיבט הנוסף ובסופו של יום החשוב לא פחות מהבעלים, הוא הקהילה הסובבת את המועדון. בביקורי הרבים בקריית שמונה, אם זה כאוהד קבוצה יריבה ובעיקר כשדר ערוץ הספורט – מרתק לראות את השינוי שחל בקהל. בשנים הראשונות ועד לא מזמן למעשה, המגרש בעיר היה מפלטם של המקורבים ותושבי העיר שביום יום אוהדים קבוצות אחרות. בית"ר ירושלים היתה הקבוצה האהודה בעיר. מכבי חיפה במקום השני. בקיבוצים הסמוכים נותרו נאמנים לאדום של הפועל ת"א וחיפה. בשלוש השנים האחרונות לא עוד. לא בית"ר, לא חיפה ולא הפועל. כולם עם איתוראן (מגוחך, אבל מילא, העיקר שזו הקבוצה המקומית). ברור לכולם שלקבוצה יהיה מאוד קשה לשמר את ההצלחה האדירה. המשך התמיכה של הקהל והידוק הקשר בינו לבין המועדון ולא נטישה חזרה אל הקבוצות הגדולות שבמרחק יבטיחו לקריית שמונה עוד שנים של נוכחות בטופ. ברגע שהקהל המקומי יפנים שקבוצה אוהדים לנצח, בכל מצב ובכל ליגה, עתידו של המועדון מובטח.
