בני יהודה, מועדון שמאוד יקר לליבי ירד ליגה ושוב בעט בדלי כשהכול היה תלוי בו. רק לא מזמן, כששיחקתי שם, הייתה בקבוצה אווירה נהדרת והרגשנו בעיקר צמרת. להזכירכם, זה מועדון שבשנים האחרונות הגיע בכל שנה לפלייאוף העליון ואפילו למפעלים האירופים, אך העונה התרסק בצורה נוראית.
הקהל מסוכסך עם הבעלים, והשחקנים במגרש היו חסרי עמוד שידרה כדי להתעלות מעל זה. בני יהודה הפכה להיות הקבוצה הכי נחמדה בתחתית וזה מתכון לאסון ספורטיבי. חבל שהקהל נזכר לתמוך רק כשהמצב התדרדר, אבל כל אחד מהשחקנים צריך להסתכל במראה ולהבין כמה אחריות הייתה עליו ולחשוב איך הוא לא ידע לקחת כל כך הרבה הזדמנויות.
כולם ידעו כמה פדרו גלבאן משמעותי, ורענון השירות בלעדיו שכלל המון צעירים היה הימור, שאפילו הרכש המאסיבי בינואר לא הציל אותו. ללא גלבאן שעזב וקוסטה שנפצע ועם איינוגבה בעונה רעה - לא היו מנהיגים שיצמחו מבפנים וייקחו עליהם את הקבוצה. מה שהיה זה הרבה שחקני בית מוכשרים ללא קילר אינסטינקט. גיל יצחק יעבור לילות בלי שינה אחרי ההחמצה הבלתי אפשרית שלו. זו אולי תמונת הירידה של העונה הזו. מקווה בשבילו שיתאושש מהר וייתן עונה גדולה שתחזיר את הכתומים לליגת העל ותחזיר לו את החיוך.
כואב לי שדווקא תחת קשטן ואבוקסיס שהיו שותפים איתי לזמנים נפלאים בהפועל תל אביב הקבוצה ירדה לליגה הלאומית. אם יוסי אבוקסיס יישאר ויעלה את הקבוצה חזרה, זה יהיה מהלך חשוב עבור הקריירה שלו. הוא בוודאי יצטרך להתמודד עם מכירת שניים שלושה שחקנים כמו עוז ראלי, אמיר עגייב ואחרים כדי לקבל תקציב לעלות ליגה. הדרישה של הקהל לתקציב גבוה, בלי מכירת שחקני בית מצליחים, הייתה אבסורדית. מועדון כזה חייב להתנהל בתקציב שפוי ומאוזן.
יחד עם זאת על דמאיו מוטלת אחריות למצוא דרך להחיות מחדש את המועדון כי זה כתם שעלול להוביל לבינוניות ומטה בליגות נמוכות. התמונות בסיום, של הילדים הקטנים צבועים בכתום ובוכים, היו רגעים קשים גם לקשוחים שבינינו.
המפציץ שהתעורר ברגעי ההכרעה
כמובן שחייבים לסיים במילת פרגון ענקית למכבי פתח תקווה ובמיוחד לייטב לוזון ולקובי רפואה שהצליחו להחיות קבוצה שנראתה מתה וחלק מהשחקנים שלה כבר איבדו אמונה. מי שעוד ראוי למחמאות הוא רועי דיין שהפך למפציץ ברגעים המכריעים. זו הייתה הישארות מופלאה. מכבי פ"ת עשתה משהו קטן ברגע הכי חשוב, משהו שבני יהודה לא ידעה לעשות כל העונה. לקחת הזדמנות כשהיא מונחת לפניה.
