אין דרך לא מביכה לומר את זה, ובכל זאת, הדרבי התל אביבי שייערך בשני הקרוב הוא מהחשובים אי פעם. יש שיגידו שאני מגזים, שהליגה הזו לא מעניינת אף אחד, שמדובר בענף מת (רגע, מקום 15 בעולם!), שתשעה מתוך עשרה משחקים אתה מעביר בבהייה במנורה שעל תקרת הסלון ומדמיין איך זה ירגיש לתלות את עצמך ממנה, או מאד קרוב לבחון את השאלה האם עקירת עין עצמית זה באמת יותר כואב מלראות את שי אבוטבול.
כל הדברים האלה נכונים, ואפשר לטנף עוד הרבה, אף אחד לא יכעס, בעיקר כי לאף אחד לא ממש אכפת כבר. הכדורגל הישראלי הוא מת מהלך, ומספיק היה לראות את הריצה של ברק יצחקי לאוהד אייל גולן, שעמד פחות או יותר על הדשא בקופסא, אחרי שער הניצחון שכבש נגד נתניה, כדי להבין כמה עגום מצבנו. כה עגום, וכה שכונתי, שאפילו דרק בואטנג דפק ספרינט בשביל להרגיש את חום גופו של הזמר הישראלי מספר אחת. כנראה שאלו המסרים האוניברסליים של שירתו שכבשו את לבו של הגנאי.
אתה אמנם לא לוקח ללב כמו פעם, לא כל משחק רץ לבלומפילד, והפסד כבר לא גומר לך את השבוע, החיבור מעט התרופף, הפרצופים השתנו, וכבר לא בא לך לכעוס, הבריאות חשובה יותר, אבל אתה שמח על כל הזדמנות להרגיש שוב את הגירוד ההוא, הציפייה המרגשת שמחזירה אותך אחורה בזמן ונותנת לך את ההרגשה שאתה עדיין בעניינים, שלא הרמת ידיים, שלא הכל אבוד.
הדרבי ביום שני הוא בדיוק מסוג המשחקים שמנערים אותך. לא סתם דרבי, אלא הראשון של אבי נמני כמאמן מכבי, ואני מפחד, מכין את הטיטול. אם לא הובן עד עכשיו, נגזר עלי להיות בצד של הגוטמנים, וקשה להפריז בגודל האחריות שמוטלת על כתפיהם של שחקני הפועל. גם על אלו של הצהובים כמובן, אבל זה ממש לא מעניין אותי. הקבוצה של גוטמן היא לא קבוצה טובה, נקודה. יש לה יציאות, התעוררות של יבואה פה ושם, קצת נסיונות של ורמוט, וזהו. לא הרבה יותר מזה. ברוב המכריע של המשחקים שלה היא מוצצת ממך את הדם בעזרת כדורגל מייבש, מפוחד ולרוב נטול כשרון. יש הרבה אשמים במצב הזה, אבל לא זו הסוגיה כרגע. מה שחשוב זה לא לתת לידידנו המכביסטים, העיוורים לפוליטיקות הפנים קבוצתיות שלהם והטומנים ראשם בחול בכל הקשור למשיח שהם משחו, לחגוג על חשבוננו. לא יעלה על הדעת שקואוץ' אבי נמני ינצח בדרבי הראשון שלו. לא יכול להיות סרט כזה. זו תהיה בכייה לדורות, ואי אפשר יהיה לשאת את הכאב.
