כשגילי ורמוט חזר ארצה בסוף השבוע שעבר להפועל ת"א נדלקה איזשהי נורה אצל חובבי הכדורגל בארץ. תוסיפו לזה את החזרה של דקל קינן ולירוי צעירי למכבי חיפה ואת הרשימה הארוכה שחלקה כבר ארזה את המזוודות וחזרה לארץ הקודש: עידן שדה, ליעד אלמליח, דדי בן דיין, מסאיי דגו, עוז ראלי, שמואל שיימן ואור ברוך. גם מעמדו של אחד מבכירי הליגיונרים הבלם טל בן חיים לא ברור (מחפש קבוצה) וכעת נשאלת השאלה, לאן פני הכדורגלן הישראלי מועדות?
אנחנו אוהבים לשבת בכיסא הפרשן ולדמות את עצמנו וחברינו באחד מהכיסאות של "היציע" מבקרים, לרוב על דרך השלילה, את ההחלטות של השחקנים שלנו והמאמנים שמקבלים את ההחלטות לגביהם, אה, ולא נשכח את הסוכנים, שלמעשה מנהלים את כל העסק הזה שנקרא כדורגל. אבל חשוב לזכור שמדובר באנשים ואין נוסחא. זה לא שחור על לבן.
ורמוט חזר "הביתה" להפועל ת"א והעדיף את הליגה הישראלית על הבונדסליגה השנייה או הליגה הבלגית. הוא הסביר את עצמו ואמר: "כיוונתי למקום מסוים, הליגה הספרדית או קבוצה גדולה בהולנד, וברגע שזה לא קרה העדפתי לשוב לארץ". אנחנו מבקרים את העניין הכספי, אך למעשה גילי ורמוט קיבל הצעה יותר טובה כלכלית ממכבי ת"א ובכל זאת הוא לא חצה את הכביש.
שחקן נוסף שלנו הקפטן של הנבחרת, יוסי בניון מפשט את מה שאני מנסה להסביר. הוא בחר שלא לעבור לליגות פחות טובות (וכנראה לקבל יותר כסף ברוסיה או בטורקיה לדוגמא) או בכלל למדינה אחרת מהסיבה הפשוטה שיש עוד אנשים שמעורבים בכל מעבר כזה, המשפחה שלו, הילדים שהיו צריכים לעבור גן או בית ספר ולכן הוא עשה את ההחלטה הנכונה ביותר עבורם ונישאר בלונדון.
לשחקנים הללו כמו ורמוט עוד הייתה פרבילגיה, הוא חזר עם שם, מקום בנבחרת ושייכות למועדון שמקנה לו חוזה ומקום מכובד בכדורגל שלנו. בחלק או ברוב המקרים השחקנים שחוזרים לארץ מנהלים מאבק עיקש עם הסוכנים שלהם במהלך הקיץ, מה שיוצר מצב שבו מגיעים לקראת תום מועד ההעברות והסגלים כבר די סגורים, דוגמת דדי בן דיין שחתם בהפועל עכו. המגן השמאלי של הנבחרת היה צריך להצפין עד לעכו, קבוצת אמצע טבלה במקרה הטוב.
עוז ראלי ומסאיי דגו שחתמו בבלגיה וקפריסין לפני מספר חודשים וכבר הספיקו להיות משוחררים עקב סיבות כאלה ואחרות. ראלי סגר בבני יהודה בעוד דגו לא מצא עדיין קבוצה. עוד דוגמא רלוונטית היא מצבו של ליעד אלמליח. כשדיברתי על שחקנים פחות מוכרים ומוערכים בכדורגל שלנו זה בדיוק המקרה שנכון להיום הקשר עדיין לא חתם בשום קבוצה, הגיע למבחנים במס' קבוצות, היה במחנה אימונים עם הפועל ת"א וכנראה לאחר מאמצים רבים יחתום בהפועל ר"ג כשגם שם דקות המשחק שלו לא בטוחות. ישנם מקרים פחות נעימים כגון ליאור ג'אן שטס לאזרבייג'ן בקיץ שעבר, התחרט וחזר בו וכשחזר הוחתם בהפועל ב"ש ולאחר מכן בהפועל חיפה ומשם נעלמו עקבותיו.
יש סיכון בלצאת מהתודעה של הישראלים או התקשורת. הדעה הרווחת בקרב המאמנים או הפרשנים קובעת המון, אבל מישהו יכול להבטיח לברק בדש שכשיהיה קצת קשה או שהוא יחליט לחזור יהיה לו מקום בק"ש או בכלל בליגת העל?
אנחנו באים בטענות ואח"כ מפנימים שיש הרבה משתנים בהחלטות של כל אלו שאנו חלמנו להיות במקומם ועדיין חולמים לפעמים. אני לא חסיד שלהם ואפילו ברוב המקרים מאוד ביקורתי כלפיהם אבל צריך להבין שהם מנסים להוציא את המיטב מהקריירה שלהם. וההחלטות הללו מובלות ע"י כסף, משפחה, סוכנים ובחלק מהמקרים נוחות ורגש.
