לאנשים שלא גדלו, או אפילו התגוררו לתקופה מסויימת בבאר שבע, יהיה קצת קשה להזדהות עם נקודת המוצא שלי, אבל גם הם יבינו בדיוק למה אני מתכוון כשאני אומר שההפסד אתמול של הפועל באר שבע למכבי תל אביב הוא ממש לא עוד הפסד. ולא, אני לא מתכוון לעובדה שבכלל מדובר בתבוסה. הלוואי וזו הייתה רק עוד תבוסה.
1,000 אוהדים עשו אתמול את הדרך הלא כל כך ארוכה מבירת הנגב לבלומפילד. כן, "לא כל כך ארוכה". תתפלאו לשמוע, אבל באר שבע לא מאוד רחוקה מתל אביב. מדובר בסך הכול בשעה נסיעה, זמן שכל תושב המרכז יגיד לכם שהוא מבזבז כפול ממנו בעמידה בפקקים ביום ממוצע.
1,000 אוהדים שהגיעו חדורי אמונה, יש שיאמרו קצת נאיבים, אבל מי יכול להאשים אותם? הניצחון על מכבי בסיבוב הקודם הצליח להשלות אותם שגם במעוז התל אביבי זה יכול לקרות. שגם אצלם בבית אפשר לבוא ולהראות שבאר שבע לא פחות טובה. העיר, כן? לא רק הקבוצה. 1,000 אוהדים שרצו לראות איך השחקנים שלהם מנקבים חור קטן בבועה התל אביבית.
אבל בכל זאת, כדי באמת להבין את משמעות ההפסד של הקבוצה מבירת הנגב למטרופולין התל אביבי, צריך לחזור כמה עשרות שנים לאחור. כי בכל פעם שבאר שבע פוגשת בסמל הצהוב, מרבית אוהדי הקבוצה חווים רגרסיה של כמה עשורים, לימים בהם קיפוח לא היה משהו ש"מרגישים", אלא משהו שחיים. ותתפלאו לשמוע (או לא), לא מעט אנשים בעיר, ובערי פריפריה אחרות, עדיין יגידו שהם חיים במציאות הזו. המצע של מפלגות כמו ש"ס מוכיח את זה.
אני יודע שזה נשמע קצת מיושן, ולחלקכם אולי ישמע גם אפילו קטנוני, אבל זוהי המציאות של לא מעט אנשים בפריפריה, בה עדיין מרוכזת רובה של האוכלוסייה המזרחית בארץ. ובאר שבע, שעל פי ההגדרה הישראלית היא לגמרי פריפריה, עונה בדיוק להגדרה הזו.
ובשביל מה השיעור הקצר הזה בהיסטוריה ודמוגרפיה של מדינת ישראל? כי אמנם, אנחנו כבר ב-2013, אבל הזרמים האלה עדיין מורגשים, עולים וצפים בכל מפגש בין באר שבע למכבי, שתי קבוצות שמייצגות - לפעמים בעל כורחן - את המציאות הזו. את המאבק בין המרכז לפריפריה, בין אשכנזים למזרחים.
תרשו לי לחזור ולהדגיש: מדובר בהכללות גסות, אבל למי שגר בפריפריה יהיה קל מאוד להסכים איתי שהתחושות האלה עדיין קיימות. בצדק, או שלא. וכך, לכל אוהד באר שבעי, משחק מול מכבי תל אביב הוא ממש לא עוד משחק. זו הזדמנות להוכיח שאנחנו לא פחות טובים, הזדמנות לשים את העיר באר שבע בכותרות, ומסיבות חיוביות.
אבל כל הסיפורים האלה טובים לרומנטיקה, כי בפועל, הפועל באר שבע של השנים האחרונות בכלל, ושל העונה בפרט, חוטאת לזהות העירונית. חוטאת לימים בהם שחקנים באר שבעים נולדו, גדלו וחיו בעיר, הבינו את חשיבותה של הקבוצה לתושבים, לגאווה העירונית/פריפריאלית, ובהתאם לכך ידעו לתת את כל מה שיש להם על המגרש. כל אחד ואחד מאוהדי הפועל באר שבע שצפה במשחק אתמול, אם בטלוויזיה או אם בבלומפילד, הרגיש את האגרוף הזה בבטן. הרגיש את הכאפה המצלצלת.
האשליה על קבוצה עם התקציב הרביעי בגובהו בכדורגל הישראלי הצליחה להחזיק מעמד בקושי חצי עונה, ועכשיו הכול התפוצץ. עם כל הכבוד לשחקני רכש, שאין ספק שכל קבוצה צריכה, מועדון לא יכול להתקיים בלי שחקני בית, כאלה שיגרמו לקהל לקבל בהבנה גם הפסדים, העיקר שתהיה מלחמה, הקרבה. ובעיקר, צריך שתהיה מצד השחקנים הבנה אמיתית לחשיבותה של הקבוצה לאותם אוהדים, שמשתמשים בה לפעמים ככלי, כזה שגורם להרגיש, גם אם ל-90 דקות, לשווים בין שווים עם אותן קבוצות מהמרכז, ובמיוחד עם מכבי תל אביב.
זה נגמר בתצוגת כדורגל מביכה ובתבוסה כואבת 5:0. אבל את כל הכאב, הבושה והאכזבה, אפשר היה לראות בעיקר ביציע האדום, על אותם 1,000 אוהדים. כי על הדשא עמדה קבוצת שחקנים שעבורם כן מדובר בעוד הפסד, בעוד תבוסה. אתם יודעים, דברים שקורים בכדורגל. הם לעולם לא יבינו מה עבר על אותם אוהדים, שתוצאות כאלה מחזירות אותם אחורה לא מעט שנים, לאותם ימים בהם הרגישו נחותים, פחות טובים אל מול "הצפונים המתנשאים".
כן, חשוב לי לחזור ולומר: מדובר בהגזמות, בתחושות שהלכו ותפחו עם השנים, אבל עדיין, אלה מלים שבאר שבעים עדיין מתחברים אליהן. ועכשיו המלחמה של באר שבע חוזרת להיות מלחמת הישרדות. את זה היא מכירה קצת יותר טוב. בתקווה שניפגש גם בשנה הבאה עם מכבי תל אביב, ושאז התוצאה תהיה אחרת. שאפשר יהיה לחיות קצת בהווה.
