מזה 40 שנה אני מלווה את נבחרת ישראל בכדורסל באליפויות אירופה, אליפויות עולם ועוד מפעלים רבים ומגוונים. מעולם לא ראיתי נבחרת אנמית כדוגמת זו שחוזרת הביתה מפולין עם הזנב בין הרגליים.
אני גם לא זוכר מתי בפעם האחרונה סיימה הנבחרת במקום נמוך מהמקום ה-11, בו סיימנו פעמיים ברציפות: ב-1969 בנאפולי וב-1971 באסן שבגרמניה. בכל זאת, אחר כך באו ימים טובים יותר. עם אברהם חמו כמאמן סיימנו במקום ה-7 (ממש ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים), וישנו גם השיא הבלתי נשכח וכנראה גם הבלתי משוחזר עם רלף קליין: מקום שני בטורינו 1979.
היו לנו מאז עליות וירידות, תקופות טובות יותר וטובות פחות, בהדרכתם של מאמנים שונים ותחת שרביטם של צביקה שרף ומולי קצורין. הנבחרת של פולין 2009 היא המבזה ביותר, ולאו דווקא בגלל האיש על הקווים. שרף, עושה רושם, הוא היחיד שנותן את הלב והנשמה לנבחרת. אבל מהצד השני, מה לעשות שהפרזיטים של ניר אלון שכחו באיזה מקום את "השירות הלאומי".
למעשה, הסיפור הזה לא התחיל בפולין, אלא בתחילת הקיץ. אז ניהל אלון, יו"ר איגוד השחקנים, מאבקי כוח מול איגוד הכדורסל, תוך שהוא גורר עימו לזירה את שחקני השמנת השווים מיליונים בגניבת דעת ואפס מוחלט בתמורה לנבחרת.
השחקנים האלה, שמתעסקים בקטנות כמו איזה ביטוח על חשבון ההתמסרות למשימה הלאומית, סופו של דבר שיתקעו סיכה בבלון שהתפוצץ – הבלון של ניר אלון.
מה שטוב לדייויד שטרן לא טוב לאבנר קופל?
כוכבי על מה-NBA כמו טורקוגלו הטורקי, פארקר הצרפתי, גאסול הספרי ועוד ועוד באים לשרת את מדינתם ללא תנאי. אילו השחקנים של ניר אלון היו משקיעים פרומיל ממרצם על משטח הפרקט, ייתכן שהטור הזה לא היה נכתב.
הכדורסל הישראלי, עד זה מכבר ענף הספורט המוביל בישראל, ספג סטירת לחי מצלצלת. בדיעבד, גם חברי הנהלת איגוד הכדורסל אינם נקיים מאשמה. אם היו שומעים בעצתי הם כלל לא היו מנהלים מו"מ עם אלון, אלא מקיאים אותו מעולם הכדורסל. אבל כידוע, החלטות אמיצות נלקחות על ידי אנשים אמיצים – וכנראה שמעטים הם כאלה.
במבט לאחור, אולי עדיף היה שאיגוד הכדורסל היה נעמד על הרגליים האחוריות במטרה למנוע את דרישותיו של ניר אלון, אפילו במחיר פרישתם של כמה מהפרזיטים המיליונרים. אולי אז כל הביזיון הזה היה יכול להימנע.
אבנר קופל ידידי, יו"ר מנהלת הליגה, אתה הרי יודע שניר אלון עושה בית ספר לכדורסל הישראלי ונוגס מעוצמתו וממעמדו שנה אחרי שנה. לפחות ממך אני מצפה לתת "פייט". לא עוד משאים ומתנים, לא עוד כוח להסתדרות שתנהל לך את הליגה – אפילו במחיר של עונה אחת עם 7-8 זרים בכל קבוצה. הרי בכל מקרה כבר הבנו שלצברים שלנו אין לב, ובטח לא נשמה.