נתחיל בגילוי נאות - בין יתר עיסוקיי בתקשורת בארבעים ומשהו השנים האחרונות, הייתי גם, לפני 20 שנה בערך, עורך ירחון הטניס בישראלי. אגב, הירחון יוצא לאור עד היום בזכות משוגע טניס אחד - דני וקסברג שמו. אני הבנתי כבר אז את הפרנציפ - כמות העוסקים בטניס, רובם משחקים להנאתם, גדולה פי כמה מכמות המתעניינים ממש בספורט הלבן.
אולם, גם אני, שבמשך השנים התרחקתי מהענף ואיני זוכר אפילו את הפעם האחרונה בה ביקרתי במרכז הטניס ברמה"ש, לא יכולתי לעצור את ההתרגשות כאשר תוך כדי תנומה על סף אגם מקסים במקדוניה - התעדכנתי על ה-3:0 המדהים נגד הרוסים. דודי, הראל, יוני ואנדי עשו לי את זה. כגודל ההישג של הטניסאים המופלאים, כך גם עוצמת ההחלטות של ראשי האיגוד מקבלת משמעות יתר ומבליטה את הצורך הבלתי נמנע להפריד בין המתמודדים בזירה למקבלי ההחלטות.
עד אתמול הייתי משוכנע כי פסגת הישגי הספורט הישראלי היתה אליפות אירופה לנבחרות 1979 בטורינו, איטליה. אותה נבחרת אגדית של רלף קליין ז"ל שנכנעה רק בגמר לדב הרוסי. ייתכן שהנצחון של הטניסאים מתיישר עם אותו הישג ענק של הכדורסלנים.
הפופולאריות של הכדורגל - ענף הספורט המוביל בעולם, לא נפגע בישראל מהשגים בענפים אחרים. ההפך הוא הנכון. רק גובר התיאבון לקום מחר בבוקר עם הישג של הכדורגלנים שלנו בטעם של פעם או יותר נכון - בטעם העכשווי של הטניסאים.
בינתיים אני בעיר הנופש של מקדוניה עם חבורה מופלאה של כדורסלניות נבחרת העתודה של ישראל, שתצטרכנה גם הן להתעלות ברגע האמת - יום שני, 10 בלילה, רבע הגמר נגד בלגיה. את השחקנית הכישרונית ביותר באליפות כבר יש לנו והיא עונה לשם נעמה שפיר. רק בת 19, שומרת מצוות, משחקת בארה"ב. בחורה מקסימה, מזכירה לי את עודד קטש בצעירותו. אצלה זה אולי בעזרת השם, אצלי זה יקרה בעזרת השחקניות הנוספות. המטרה בדרך!