אופיר צרפתי אהב את החיים ודאג לחגוג אותם כל יום. ב-6.10, יום לפני הטבח, הוא חגג את יום הולדתו ה-27 יחד עם המשפחה ותכנן להמשיך במסיבת הנובה ברעים. כל זה נקטע באיבו עם המתקפה הרצחנית של החמאס. צרפתי נפצע, נחטף לעזה ולאחר מכן נרצח שם לפני שגופתו הוחזרה לישראל במבצע של צה"ל, בזמן שמשפחתו נמצאת עם המועדון אותו אהד, מכבי חיפה, בבודפשט. אמו רישל ואחותו שובל סיפרו על אופיר בפרוייקט מיוחד של ערוץ הספורט.
שובל: "6 באוקטובר, יום ההולדת של אופיר. התחלנו את היום בזה שככה בילינו, העברנו יום כיף נחמד, בצהרים אמא שלי והבת שלי אפו לאופיר את עוגת יום ההולדת עם הסוכריות. משם המשכנו למסעדה, ערב מהנה במיוחד. מהמסעדה, הוא הגיע למסיבה עם החברים, עם בת הזוג ושם קרה האסון הנורא".
רישל: "אופיר יצא לחגוג את החיים. לא תיארנו לעצמנו שהוא לא יחזור מהמסיבה הזו. כל אותו בוקר היינו בקשר עם אופיר. הוא שלח לי את ההודעה הראשונה ב-06:50 והוא ישר מחק אותה, אבל הספקתי לקרוא. הוא כתב שיש ירי מסיבי של טילים לעבר העוטף. ארבע שעות הוא הסתתר ועשה הכל כדי להציל את נפשו. בשעה 10:12 הוא כתב לי שהם על רכב מילוט והם בדרך לאנשהו. הרכב שעליו עלה אופיר נתקל בחוליית מחבלים. מאחור ישבו אופיר ורומי גונן. שניהם נפצעו ונחטפו לעזה".
שובל: "לאט לאט התחלנו לחשוב... הימים עברו ואין לנו תשובות ואף אחד לא יודע מה עם אופיר, לא המדינה, לא הצבא, אין אנשי קשר ולא ידענו למה לקוות. לקוות שאופיר חטוף, לקוות שהוא מת. אולי הוא מתחבא? ככה 18 ימים של גיהנום. אחרי 18 ימים הבנו שהוא חטוף. כשפרסמנו את זה, כולם אמרו לנו `וואו, בשעה טובה, איזו בשורה משמחת`. אנחנו תהינו בינינו לבין עצמנו, איך בשורה כזו יכולה להיות משמחת. לאן הגענו שאנחנו שמחים שהוא חטוף? אבל זו היתה האפשרות הכי טובה כי ידענו שהוא בחיים. אז ייקח קצת זמן, הוא יתעכב טיפה, אבל הוא יגיע הביתה".
ספרו על הקשר שלו למכבי חיפה
שובל: "זה קשר שידענו עליו, אבל לא ידענו שהוא כזה אוהד שרוף. הוא היה עושה `ישיבות`, הוא היה מזמין את כל החברים שלו מהאוניברסיטה אליו לדירה והיו עושים הקרנה. כל משחק היה חגיגה. תוך כדי שהוא חטוף והתחלנו להבין איך מחזירים אותו, פתאום גילינו על כמה שהיתה לו אהבה גם לשחקנים ספציפיים, וכמה שהם היו שולחים לו ברכות ומחכים לראות אותו. רצינו שהוא יראה את זה, שהם מחזירים לו אהבה".
רישל: "מכבי חיפה הזמינה אותנו לבודפשט, להצטרף אליהם למשחק. אחרי שהיינו כל היום עם הקבוצה, אכלנו איתם ארוחת ערב ועלינו לחדר במלון, כבר היינו עייפים, ומחייגים אליי לחדר ואומרים לי לרדת למטה, שרוצים להיפגש איתי. מכניסים אותנו לתוך חדר בבית המלון ואני רואה את הרופא של הנבחרת והפסיכולוג של הנבחרת, שגריר ישראל ועוד נציגה שהיתה איתו. השגריר, חד וחלק, במילים מאוד רכות ומאוד עדינות, אבל חודרות כמו סכין, אמר לנו שאופיר חזר לארץ ושאופיר נרצח. הכאב והחלל שאופיר הותיר אחריו מאוד גדול, מאוד עצום, אני כל בוקר לא מאמינה למציאות שנפלתי בה. עדיין קשה לי להאמין שאיבדתי את אופיר. אני כל הזמן בתחושה שאולי הוא בעוד איזה טיול בדרא"מ או בעוד איזה הרפתקה. אין ספק שה-7.10 שינה את מציאות חיי, שינה לנו את הבית, טילטל אותנו, פצע אותנו. אנחנו מנסים ללמוד לחיות עם זה".
שובל: "6 באוקטובר, יום ההולדת של אופיר. התחלנו את היום בזה שככה בילינו, העברנו יום כיף נחמד, בצהרים אמא שלי והבת שלי אפו לאופיר את עוגת יום ההולדת עם הסוכריות. משם המשכנו למסעדה, ערב מהנה במיוחד. מהמסעדה, הוא הגיע למסיבה עם החברים, עם בת הזוג ושם קרה האסון הנורא".
רישל: "אופיר יצא לחגוג את החיים. לא תיארנו לעצמנו שהוא לא יחזור מהמסיבה הזו. כל אותו בוקר היינו בקשר עם אופיר. הוא שלח לי את ההודעה הראשונה ב-06:50 והוא ישר מחק אותה, אבל הספקתי לקרוא. הוא כתב שיש ירי מסיבי של טילים לעבר העוטף. ארבע שעות הוא הסתתר ועשה הכל כדי להציל את נפשו. בשעה 10:12 הוא כתב לי שהם על רכב מילוט והם בדרך לאנשהו. הרכב שעליו עלה אופיר נתקל בחוליית מחבלים. מאחור ישבו אופיר ורומי גונן. שניהם נפצעו ונחטפו לעזה".
שובל: "לאט לאט התחלנו לחשוב... הימים עברו ואין לנו תשובות ואף אחד לא יודע מה עם אופיר, לא המדינה, לא הצבא, אין אנשי קשר ולא ידענו למה לקוות. לקוות שאופיר חטוף, לקוות שהוא מת. אולי הוא מתחבא? ככה 18 ימים של גיהנום. אחרי 18 ימים הבנו שהוא חטוף. כשפרסמנו את זה, כולם אמרו לנו `וואו, בשעה טובה, איזו בשורה משמחת`. אנחנו תהינו בינינו לבין עצמנו, איך בשורה כזו יכולה להיות משמחת. לאן הגענו שאנחנו שמחים שהוא חטוף? אבל זו היתה האפשרות הכי טובה כי ידענו שהוא בחיים. אז ייקח קצת זמן, הוא יתעכב טיפה, אבל הוא יגיע הביתה".
ספרו על הקשר שלו למכבי חיפה
שובל: "זה קשר שידענו עליו, אבל לא ידענו שהוא כזה אוהד שרוף. הוא היה עושה `ישיבות`, הוא היה מזמין את כל החברים שלו מהאוניברסיטה אליו לדירה והיו עושים הקרנה. כל משחק היה חגיגה. תוך כדי שהוא חטוף והתחלנו להבין איך מחזירים אותו, פתאום גילינו על כמה שהיתה לו אהבה גם לשחקנים ספציפיים, וכמה שהם היו שולחים לו ברכות ומחכים לראות אותו. רצינו שהוא יראה את זה, שהם מחזירים לו אהבה".
רישל: "מכבי חיפה הזמינה אותנו לבודפשט, להצטרף אליהם למשחק. אחרי שהיינו כל היום עם הקבוצה, אכלנו איתם ארוחת ערב ועלינו לחדר במלון, כבר היינו עייפים, ומחייגים אליי לחדר ואומרים לי לרדת למטה, שרוצים להיפגש איתי. מכניסים אותנו לתוך חדר בבית המלון ואני רואה את הרופא של הנבחרת והפסיכולוג של הנבחרת, שגריר ישראל ועוד נציגה שהיתה איתו. השגריר, חד וחלק, במילים מאוד רכות ומאוד עדינות, אבל חודרות כמו סכין, אמר לנו שאופיר חזר לארץ ושאופיר נרצח. הכאב והחלל שאופיר הותיר אחריו מאוד גדול, מאוד עצום, אני כל בוקר לא מאמינה למציאות שנפלתי בה. עדיין קשה לי להאמין שאיבדתי את אופיר. אני כל הזמן בתחושה שאולי הוא בעוד איזה טיול בדרא"מ או בעוד איזה הרפתקה. אין ספק שה-7.10 שינה את מציאות חיי, שינה לנו את הבית, טילטל אותנו, פצע אותנו. אנחנו מנסים ללמוד לחיות עם זה".
