היום לפני שנה, מדינת ישראל חוותה את היום הקשה ביותר בתולדותיה לאחר שמחבלי חמאס פרצו את הגדר והחלו בטבח הנורא של ה-7 באוקטובר. מי שחווה מקרוב את מה שהתרחש באותו היום הוא אופיר אנגל, שנחטף מקיבוץ בארי והיה בשבי החמאס במשך 54 ימים, לפני שחזר בעסקה. בהמשך, אופיר זכה להניף את גביע המדינה יחד עם קבוצתו האהובה, הפועל ירושלים. על כל מה שעבר עליו בשנה האחרונה סיפר לערוץ הספורט בפרויקט המיוחד לציון שנה ל-7 באוקטובר.
"קוראים לי אופיר אנגל, אני בן 18 מקיבוץ רמת רחל. ב-7.10 נחטפתי מקיבוץ בארי וחזרתי אחרי 54 ימים בשבי החמאס. ב-7.10 הייתי אצל יובל בת הזוג שלי בקיבוץ בארי בסופ"ש סטנדרטי. בבוקר ב-06:30 התחילו האזעקות והעירו אותנו, חשבנו שזה עוד סבב של אזעקות, רקטות, שזה ייגמר ויפנו אותנו. ככל שעובר הזמן אנחנו מבינים שמשהו אחר קורה ושיש חדירת מחבלים, אנחנו נשארים בממ"ד ולא יוצאים. חברים מתחילים לשלוח הודעות שהבית שלהם נשרף, המחבלים בבית שלהם".
"אחרי 6 שעות המחבלים פורצים את הבית של יובל, שומעים אותם מסתובבים בבית ובסוף מגיעים לממ"ד. ניסינו להחזיק את הממ"ד אבל בסוף הם הצליחו לפרוץ אותו. הם פתחו את הממ"ד, ירו בכלב שלה והוציאו את כל מי שהיה בממ"ד שזה בעצם אני, יובל, ההורים שלה ושתי האחיות הקטנות שלה. המחבלים הכניסו אותנו לתוך האוטו, אותי את עמית שני, עוד נער מבארי ואת יוסי שרעבי, אבא של יובל".
"היינו שלושתנו מאחורה והמחבל נהג, עוד מחבל לידו עם רובה מכוון אלינו ונוסעים פשוט לעזה. בדרך רואים מלא אזרחים עזתיים שגנבו ציוד מבארי וכל הגדרות פרוצות, כאילו זה נורמלי. לא היה שום צבא. הגענו לעזה, המחבל ישר מכניס אותנו לתוך הבית שלו, מתחיל לשאול אותנו שם שאלות, קושר לנו את הידיים מאחורי הגב, מחפש אצלנו GPS ומזמין חברים שלו שיבואו לראות מה הוא תפס, כאילו אנחנו חיות בגן חיות, ככה זה הרגיש קצת. פשוט באו, שמחו וצחקו, כאילו מבסוטים על המחבל שחטף אותנו. פחד מטורף".
"באותו הלילה כבר העבירו אותנו לדירה אחרת, בדירה הזו היינו 26 ימים, אני עמית ויוסי, כל הזמן ביחד עם שני מחבלים ששמרו עלינו עם רובים, כל הזמן עם מחסנית בפנים".
מה עובר בראש?
"פחד מטורף ושוק, אתה לא מבין מה קורה, אתה לא מבין באמת שחוטפים אותך, אתה לא מבין את גודל הסיטואציה, את גודל החטופים, את גודל ההרוגים, אתה מתעסק בלשרוד. בימים הראשונים הביאו לנו קלפים, ושיחקנו קלפים שלושתנו כל התקופה, הביאו לנו שתי פיתות/פיתה וחצי ביום עם קצת מים וגבינה או בשר מקופסה".
"היינו נעולים בתוך חדר, לא יכולנו לצאת מהחדר, היה אסור לנו, לצאת אפילו לשירותים היינו צריכים לשאול אם זה בסדר שנלך לשירותים. אחרי 26 ימים העבירו אותנו לעוד בית, עם אותם תנאים רק שהחדר טיפה יותר קטן. בבית השני אמרו לנו כל הזמן שלא נחזור אף פעם ושאנחנו נמות בעזה ושההורים לא רוצים אותנו ושישראל לא רוצה אותנו, וניסו, ועשו עלינו, לא ניסו, עשו עלינו טרור פסיכולוגי".
"ברור שהאמנתי, לא עד הסוף אבל בסוף לא ידעתי שום דבר, לא ידעתי מה קורה בחוץ, הייתי די מנותק מהעולם אז עבר לי בראש שזה הגיוני, שוויתרו עלינו, שלא יחזירו אותנו אף פעם, שאלו יהיו החיים, שנמות בעזה, כי כל שנייה מחבל יכול לקבל ג`ננה לתת לך כדור בראש. זה מפחיד ואי אפשר לחיות ככה, אי אפשר לשרוד ככה".
"שמעתי את ההפצצות של צה"ל, הרבה הפצצות. גם זה היה מפחיד, אתה שומע טילים שורקים לידך, ואתה כל רגע מפחד שזה ייפגע בך, אתה בסוף רוצה לחזור הביתה".
על המעברים והחזרה הביתה סיפר: "הלכנו ברגל ברחוב ליד אזרחים רגילים, שאומרים לך שאם יזהו אותך כנראה יהרגו אותך. אתה חייב להיות בשקט ולא לבלוט, ביום ה-40 הביאו מצלמה וצילמו אותנו לסרטון, סרטון תעמולה של החמאס שאנחנו מדברים ואנחנו מתחננים לחזור".
"מגיע היום ה-54, אומרים לנו שעוברים בית, ובאמצע הרחוב פשוט מפרידים בין יוסי, ביני ובין עמית, זו הפעם האחרונה שאני ראיתי את יוסי. יוסי החזיק אותי ואת עמית שם, אני חושב בהכי הרבה שפיות, היה כמו אבא בשבילנו שם, ובאמת אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו, נתן לנו הרבה תקווה".
"מכניסים אותי ואת עמית לתוך לובי של בניין ישן, מושיבים אותנו על כיסאות ואומרים לנו: `אתם חוזרים הביתה`. חשבנו שהם עובדים עלינו כי הם שיקרו לנו כל הזמן שם, ומשם לקחו אותנו לעוד דירה. היו שם עוד חטופות שחזרו איתנו באותה פעימה, והבנו שבאמת חוזרים הביתה. בדירה הזו עם החטופות הביאו לנו המון אוכל והמון מים והמון ממתקים כדי שנחזור ונרגיש טוב".
"יום אחרי לקחו אותנו לעוד דירה ואמרו לנו שמחכים לתשובה סופית אם אפשר לעשות את החילוף, אמרו לנו שב-18:00 צריך להיות אישור, וחוזרים. הגיע 18:00, הגיע 19:00, הגיע 20:00 ולא קורה שום דבר. שאלנו מה קורה, לא ידענו מה קורה עם המחבלים, למה אנחנו לא חוזרים? הם אמרו לנו שביטלו את העסקה, שאנחנו לא חוזרים".
"מצב הרוח של כולנו נפל בין רגע, והרגשנו כל כך קרובים כבר לחזור, אתה מרגיש תחושת פספוס נוראית ושעוד פעם ויתרו עליך בדקה ה-90. בסוף, בסביבות 22:30 אמרו לנו שיש אישור ואנחנו חוזרים והעבירו אותנו לצלב האדום ומשם למעבר רפיח ומשם לכרם שלום ואז לבסיס חצרים ושם ראיתי את ההורים שלי".
איך היה המפגש עם ההורים?
"וואו, אין לי הסבר, פשוט רצתי אליהם וחיבקתי אותם. אין לי הסבר לתחושות האלו, הרבה יותר ממרגש. גם בדרך ממעבר כרם שלום לחצרים, אז לא ידעתי מה עם יובל ועם המשפחה שלה כי אני ראיתי אותם פעם אחרונה עם שני מחבלים בתוך בארי וחשבתי שהן מתות או חטופות, ואחרי כל כך הרבה זמן שחשבתי ככה אז אמרו לי שהן ניצלו ושהן בסדר והתרגשתי ברמות".
"אני אוהד הפועל ירושלים מאז שאני זוכר את עצמי, סבא שלי אוהד הפועל ירושלים, כל המשפחה שלי אוהדת הפועל ירושלים אז לא הייתה לי כל כך ברירה גם, פשוט הכניסו אותי לזה, ואני זוכר מגיל קטן שאני הולך לכל משחק וכשחזרתי גיליתי כמה הפועל תמכה במשפחה".
כשאתה בשבי, בראש, חושבים על ספורט?
"כן, האמת ששמענו ברדיו שהיה משחק, זה כאילו היה בחצי עברית וחצי בערבית. שמעתי שהיה משחק של מכבי תל אביב ואז שמעו שהם הפסידו וכאילו שמחתי שמכבי הפסידו, אז כזה קצת צחקתי. בסוף זה היה כזה צחוק שהשאיר אותי בשפיות. אני זוכר שחזרתי, אז ליאם אור שחזר איתי והוא אוהד הפועל תל אביב, הוא שאל את אחד החיילים שראינו, ממש החייל הראשון שראינו, הוא שאל מה קרה להפועל תל אביב, ואז אני שאלתי מה קרה להפועל ירושלים, והוא אמר לנו מה קרה בערך במשחקים".
"בכללי כשחזרתי מאוד הפתיע אותי, כאילו זה הפתיע ולא הפתיע כי ידעתי שהפועל מועדון מאוד משפחתי, אבל עד כדי כך שהם אמרו לי שמתן אדלסון והצוות של הפועל היו אצלנו בבית וביקרו את המשפחה והיו בקשר כל הזמן. עשרה ימים אחרי, מתן הציע לנו לטוס למשחק וישר אמרתי כן.
יום אחד אצל החמאס, 10 ימים אחרי בבלגרד רואה כדורסל:
"כן, זה מטורף, כאילו פתאום אתה חוזר לחיים, אתה חוזר להיות אחראי על עצמך, אתה יכול לקום וללכת 10 צעדים, כאילו ברמה הזאת. היה לנו דווקא סיפור מצחיק, כשבאנו לטוס אז לא היה לי דרכון אז לקחו אותי מהר לעשות דרכון זמני, ומי שאחראי שם על הדרכונים הסתכל מה קרה לדרכון שלי, למה לא בתוקף או משהו. הוא הסתכל ואמר: `אבוד? אף פעם לא ראיתי מישהו שכתוב לו אבוד בדרכון`. זו הייתה סיטואציה כזו חצי מצחיקה חצי לא מצחיקה כזה, אז בסוף הכל הסתדר וטסנו והיה מדהים.
מה הרגע הכי מאושר שקרה לך כאוהד הפועל ירושלים?
"הגביע האחרון, זה הרגיש במחצית הראשונה שאין סיכוי ופתאום התעשתו על עצמם ונתנו הכל וניצחו. דבר ראשון לנצח את מכבי זה תמיד כיף, ולנצח בגמר זה עוד יותר כיף, עם כל האוהדים שהניפו את הדגל של הירש וכולם היו עם חולצות של הירש, זה היה הכי מרגש בעולם".
ספר לי מה היה כששמעת על יוסי (שרעבי)?
"לצערי אחרי כמעט 100 ימים הוא נהרג בשבי. עצב מטורף גם בשבילי כי אני הייתי איתו וממש יצא לי להכיר אותו שם וגם בסוף זה אבא של הבת זוג שלי, זה קשה מאוד. זה תחושת פספוס. אני לא מרגיש שאני יכול להתחיל חיים נורמליים כשאני יודע שעדיין יש שם אנשים ואיך הם מרגישים והתנאים שהם נמצאים בהם כבר כל כך הרבה זמן.
אנחנו רוצים שיחזרו ושיחזרו חיים, לא שיחזרו בארונות או שיחזרו לצערי אנשים בלי נשמה כבר. הדחיפות של זה שיחזירו אותם כמה שיותר מהר.
