אף אחד לא ישכח איפה הוא היה ב-7.10, בעת הטבח בעוטף עזה. ליאל איטח ז"ל הפך לאחד הנרצחים במסיבת הנובה, בה משך אליו מחבלים והציל חיים רבים. זהו סיפורו.
אביו, קובי איטח, שיתף אותנו: "באותו יום ארור התעוררתי בסביבות 6:55, הבנתי שיש מלחמה והבנתי אחרי 20 שניות. הדלקתי טלוויזיה וראיתי טנדרים בשדרות, ליאל אמר לי שהוא יוצא למסיבה ליד שדרות. התקשרתי אליו והוא לא ענה, ענה בשיחה השנייה ואמר שהכל בסדר. ביקשתי שישלח לי מיקום ב-8:05, חניון רעים. ב-8:10 הוא נסע לכיוון בארי, והמשטרה עצרה אותו והחזירה אותו לכיוון המשטרה. הם כוונו לחפ"ק שהיה שם, והוא הותקף. הם ברחו לכיוון האמבולנס, וליאל אמר ש`אמשיך לרוץ ואמשוך את המחבלים אליי".
"לאחר כשבוע ראינו סרטון בו רואים את ליאל רץ ושישה מחבלים אחריו. לא רואים אותו נופל, אבל רואים אותם יורים עליו. כשהוא יצא מהפריים הכדורים הכריעו אותו".
אמו, יונית איטח, סיפרה: "היינו בחוסר ידיעה מוחלט במשך יומיים. לא אופייני מצידו לא לעדכן אותנו, אבל לא רצינו לחשוב על הגרוע מהכל. הנחנו שאולי הטלפון נפל, שאולי הוא נחטף. הסתמכנו על כל מחשבה שתחזיר אותו. בשני בבוקר קובי קם ואמר לי שהוא הולך להביא את ליאל. בדרך כנראה קיבלו הודעות והחזירו אותו הביתה, לא הבנו מה קורה. אנשים ידעו לפנינו וב-12:00 בערך התבשרנו על הגרוע מכל. הוא הבן הבכור שלנו, ילד ערכי שמסור למשפחה והיא ערך עליון מבחינתו".
"ליאל ילד שאפתן, עם הרבה חלומות. היו לו תכונות של מצליחן. כל הנושא של הספורט משמעותי מאוד עבורו. הוא היה משחק טניס, עשה ספורט אתגרי וימי, אם זה ווייקבורד. הוא הוציא רישיון על סירה בגיל צעיר מאוד. הוא אהב כל מה שקשור לספורט בטוטאליות, כי זה ליאל. הטוטאליות שלו הורגשה גם באהדה לבית"ר ירושלים".
"מגיל צעיר הוא ראה איתי משחקים בטלוויזיה, ובגיל שנתיים היה על הכתפיים שלי במשחקי בית"ר", סיפר אביו קובי. "אנחנו משפחה בית"רית, בכל משחק, בכל מקום. הוא ספג את זה כשהוא היה עם מוצץ".
קובי המשיך: "אנחנו נקים בקרוב בישוב ענתות את `מגרש סחבק`, מגרש ספורט עם דשא סינתטי. עשינו טורניר כדורגל לזכרו עם יותר מ-600 אוהדים שהגיעו מירושלים, ת"א, ראשון לציון ויבנה. הפקה גדולה מאוד עם 12 קבוצות, היום הראשון אחרי חצי שנה בו שמחתי. הרגשתי שזה שימח את ליאל".
אביו, קובי איטח, שיתף אותנו: "באותו יום ארור התעוררתי בסביבות 6:55, הבנתי שיש מלחמה והבנתי אחרי 20 שניות. הדלקתי טלוויזיה וראיתי טנדרים בשדרות, ליאל אמר לי שהוא יוצא למסיבה ליד שדרות. התקשרתי אליו והוא לא ענה, ענה בשיחה השנייה ואמר שהכל בסדר. ביקשתי שישלח לי מיקום ב-8:05, חניון רעים. ב-8:10 הוא נסע לכיוון בארי, והמשטרה עצרה אותו והחזירה אותו לכיוון המשטרה. הם כוונו לחפ"ק שהיה שם, והוא הותקף. הם ברחו לכיוון האמבולנס, וליאל אמר ש`אמשיך לרוץ ואמשוך את המחבלים אליי".
"לאחר כשבוע ראינו סרטון בו רואים את ליאל רץ ושישה מחבלים אחריו. לא רואים אותו נופל, אבל רואים אותם יורים עליו. כשהוא יצא מהפריים הכדורים הכריעו אותו".
אמו, יונית איטח, סיפרה: "היינו בחוסר ידיעה מוחלט במשך יומיים. לא אופייני מצידו לא לעדכן אותנו, אבל לא רצינו לחשוב על הגרוע מהכל. הנחנו שאולי הטלפון נפל, שאולי הוא נחטף. הסתמכנו על כל מחשבה שתחזיר אותו. בשני בבוקר קובי קם ואמר לי שהוא הולך להביא את ליאל. בדרך כנראה קיבלו הודעות והחזירו אותו הביתה, לא הבנו מה קורה. אנשים ידעו לפנינו וב-12:00 בערך התבשרנו על הגרוע מכל. הוא הבן הבכור שלנו, ילד ערכי שמסור למשפחה והיא ערך עליון מבחינתו".
"ליאל ילד שאפתן, עם הרבה חלומות. היו לו תכונות של מצליחן. כל הנושא של הספורט משמעותי מאוד עבורו. הוא היה משחק טניס, עשה ספורט אתגרי וימי, אם זה ווייקבורד. הוא הוציא רישיון על סירה בגיל צעיר מאוד. הוא אהב כל מה שקשור לספורט בטוטאליות, כי זה ליאל. הטוטאליות שלו הורגשה גם באהדה לבית"ר ירושלים".
"מגיל צעיר הוא ראה איתי משחקים בטלוויזיה, ובגיל שנתיים היה על הכתפיים שלי במשחקי בית"ר", סיפר אביו קובי. "אנחנו משפחה בית"רית, בכל משחק, בכל מקום. הוא ספג את זה כשהוא היה עם מוצץ".
קובי המשיך: "אנחנו נקים בקרוב בישוב ענתות את `מגרש סחבק`, מגרש ספורט עם דשא סינתטי. עשינו טורניר כדורגל לזכרו עם יותר מ-600 אוהדים שהגיעו מירושלים, ת"א, ראשון לציון ויבנה. הפקה גדולה מאוד עם 12 קבוצות, היום הראשון אחרי חצי שנה בו שמחתי. הרגשתי שזה שימח את ליאל".
