"בשבת בבוקר לא התעוררנו מהאזעקות, התעוררנו משיחת טלפון של אמא שלי שאמרה לנו שיש אזעקות ולהגיע אליה הביתה כי אין לנו ממ"ד בבית", נזכרת חיים באותו יום ארור, "באותו רגע זה מה שחשבנו שהוא שיא העניין, כל שנייה בדקנו את הטלפון, לא הבנו מה קורה, הטלגרם, אנשים נרצחים ברחובות בכלל לא חשבנו שקארין באיזור שם. היא רק שלחה לנו שנגמרה המסיבה ושיש אזעקות, אז היא בדרך הביתה.
"ואז פתאום, משום מקום, היא שלחה לנו הודעה, בשעה 08:42 לקבוצת הווטסאפ המשפחתית. אנחנו בדיוק היינו בממ"ד מעוד אזעקה והיא שלחה לנו: `אם אני לא חוזרת הביתה, תדעו שאני אוהבת אתכם`. וואו, אני לא יכולה להסביר את העוצמות באותו רגע, כי גם באמת לא הבנו מה קורה, אני רק זוכרת שפשוט הייתי עם התינוק שלי בידיים ולא הפסקתי לבכות. באותו רגע אמא שלי פשוט הקלידה לה: `קארין, תתקשרי אליי`, ורק שמענו יריות וצרחות והיא אמרה: `אמא יורים עליי, תצילו אותי, אני לא יודעת מה לעשות, יש פה טילים`, וזהו, השיחה התנתקה".
"אז פשוט ישבנו בחוסר מעש, כל המשפחה התחילה להתכנס. זה כבר התחיל להיראות כמו שבעה לפני שבכלל הייתה שבעה. ואז החלו 11 ימים של גיהנום. אני אשקר אם לא אגיד שהייתה לי תקווה, הייתה בי תקווה מטורפת, אז אמרתי להורים שלי שנתחיל לנסוע לבתי חולים ומה שיהיה יהיה, כי אף אחד לא ענה שם. התחלנו לנסוע לכיוון ב"ש, לסורוקה, ומה שראינו שם זה היה פשוט סיוט מתמשך. ריח של דם, של ברזל, ופשוט בלי הכרה החלטתי שאני מוצאת אותה. התחלתי לצרוח: `קארין, קארין` במיון, בווליום שאני אפילו לא יודעת איך הצלחתי להגיע אליו, והתחלתי לפתוח וילון וילון והמראות היו מזעזעים, אנשים היו ירויים ביד, בעיניים, בראש.. זה היה פשוט, פשוט מזעזע".
"ברגע שהבנו שיש חטופים, הייתה בי תקווה אמיתית שלפחות היא חטופה. פשוט קיבלנו סרטון שרואים אותה יושבת בכניסה לאמבולנס, עם הגבס שהיה לה, עם עוד בנות שאנחנו בכלל לא מכירים. בסוף, אחרי 11 ימים, ב-15:00 עמדנו בגינה וראינו חיילים מתקרבים ועוד איזה נציגה מהמועצה, ו-11 ימים של תקווה פשוט הפכו לאסון ענק, מתמשך. `אנחנו מצטערים להודיעכם שיקירתכם קארין נהרגה`. אפילו לא נרצחה, נהרגה. פשוט סיוט, סיוט שלא נגמר".
"ידענו שהיא הייתה באמבולנס, ב-09:04 מחבלי הנוח`בה שלחו טיל אר-פי-ג`י לאמבולנס שקארין הייתה בו ופוצצו אותו. כשהגענו למעמד ההלוויה בלילה, כבר ב-22:00 יצאה ההלוויה ושני דודים שלי היו צריכים להרים את האלונקה. זה היה קל מידי. כולנו הבנו שזה אסון אפילו יותר גדול ממה שאנחנו חשבנו, והיא סיימה את החיים שלה עם אנשים שהיא לא מכירה, כשהיא לגמרי לבד".
ספרי לנו על האהבה שלה לספורט
"מגיל קטן, אוהדים בית"ר ירושלים. קודם כל לא לובשים אדום, לא אוכלים אדום, חיים את זה. אבל תמיד יש לי את הזיכרון הזה שהיא הייתה ילדה והיא הייתה בת 6-7, נסענו לטדי פעם ראשונה, זה היה משחק הפתיחה של עונת 2007-2008, נגמר 0:3 על בני יהודה, והיא חזרה באורות. כשאומרים לי: `רגע, מה הקשר של קארין ובית"ר?` זה מה שאני רואה ומאז השביעי אני, בתור אחות שכולה, פתאום אתה מגלה את המקום הזה. אף אחד לא מסתכל עליך, אף אחד לא שופט אותך, כולם משוגעים, כולם צורחים, אז אתה צורח ואתה שר ולשעה וחצי או קצת יותר אתה שוכח איך קוראים לך ושאתה משפחה שכולה רגע, ואתה רק מוציא את האנרגיות האלו ומתפוצץ".
"מה שטוב במגרשי כדורגל זה שמאפשרים לך להנציח את האנשים האהובים לך בצורה הכי טובה שיש. מהמשחק השני בערך, כשחזרנו למגרשים, אנחנו מגיעים עם שלט ענק צהוב עם התמונה של קארין שכתוב: `אוהב מכל הלב, אוהב אותך כל כך שזה כואב`. אני לא יכולה להסביר את ההתנהלות של הקבוצה מאז, הכבוד שהם מעניקים לנרצחים של ה-7.10 וגם במשך כל המלחמה הזו. מרגש, פשוט מרגש".
איך מתמודדים?
"זה פשוט כל פעם להתמודד עם משהו אחר, אם זה לחזור לשגרה וכולם כבר.... אולי לפעמים קנאה, לראות משפחות שלמות שלא חסר להן כיסא, שלא קשה להן לשבת בערב חג, בקידוש. אתה מקנא, וזה נורא אתה מרגיש עוד יותר נורא כי מה אני מקנא? מה הם אשמים? אבל אתה מת מקנאה ונשרף מקנאה ואתה גם לא מבין איפה היא, כי היא פה, מה? היא הכי יפה בעולם. זה לא יכול להיות, היא הכי יפה בעולם. כמו ילדים קטנים, כמו הילד שלי. זה לא פייר. מה היא הספיקה?".
ספרי לנו על האהבה שלה לספורט
"מגיל קטן, אוהדים בית"ר ירושלים. קודם כל לא לובשים אדום, לא אוכלים אדום, חיים את זה. אבל תמיד יש לי את הזיכרון הזה שהיא הייתה ילדה והיא הייתה בת 6-7, נסענו לטדי פעם ראשונה, זה היה משחק הפתיחה של עונת 2007-2008, נגמר 0:3 על בני יהודה, והיא חזרה באורות. כשאומרים לי: `רגע, מה הקשר של קארין ובית"ר?` זה מה שאני רואה ומאז השביעי אני, בתור אחות שכולה, פתאום אתה מגלה את המקום הזה. אף אחד לא מסתכל עליך, אף אחד לא שופט אותך, כולם משוגעים, כולם צורחים, אז אתה צורח ואתה שר ולשעה וחצי או קצת יותר אתה שוכח איך קוראים לך ושאתה משפחה שכולה רגע, ואתה רק מוציא את האנרגיות האלו ומתפוצץ".
"מה שטוב במגרשי כדורגל זה שמאפשרים לך להנציח את האנשים האהובים לך בצורה הכי טובה שיש. מהמשחק השני בערך, כשחזרנו למגרשים, אנחנו מגיעים עם שלט ענק צהוב עם התמונה של קארין שכתוב: `אוהב מכל הלב, אוהב אותך כל כך שזה כואב`. אני לא יכולה להסביר את ההתנהלות של הקבוצה מאז, הכבוד שהם מעניקים לנרצחים של ה-7.10 וגם במשך כל המלחמה הזו. מרגש, פשוט מרגש".
איך מתמודדים?
"זה פשוט כל פעם להתמודד עם משהו אחר, אם זה לחזור לשגרה וכולם כבר.... אולי לפעמים קנאה, לראות משפחות שלמות שלא חסר להן כיסא, שלא קשה להן לשבת בערב חג, בקידוש. אתה מקנא, וזה נורא אתה מרגיש עוד יותר נורא כי מה אני מקנא? מה הם אשמים? אבל אתה מת מקנאה ונשרף מקנאה ואתה גם לא מבין איפה היא, כי היא פה, מה? היא הכי יפה בעולם. זה לא יכול להיות, היא הכי יפה בעולם. כמו ילדים קטנים, כמו הילד שלי. זה לא פייר. מה היא הספיקה?".
